טלפון: 03-6911433 פקס: 03-6911422 משרד: יגאל אלון 120, בית קליפורניה, תל אביב 67443
יום ראשון, 22 באפריל 2018    13:03




הודאת נאשם שיכלה להביא להרשעת שווא

עומדים לנאשמים אישומים שעניינם עבירות מס, הנאשם הודה במהלך חקירה למיוחס לו. אולם, מצא כבוד השופט לפסול הודאתו, זאת כי נגבתה בנסיבות הפוסלות את קבילותה. עקב כך זוכו הנאשמים מחלק מהאישומים נגדם.


בתי המשפט

פ 003523/05

בית משפט השלום תל אביב-יפו


29/11/2007

תאריך:

כב' השופט דן מור

בפני:

מע"מ - מס קניה ומע"מ ת"א

בעניין:

נ ג ד

2 . ארקדי ויינשטיין

3 . א.ע מרום אבן ושיש ועבודות גמר בע"מ

4 . ברלינסקי יעקב

מיני-רציו:

°

* מסים – מס ערך מוסף – עבירות

°

* מסים – מס ערך מוסף – חשבוניות

°

* דיון פלילי – הרשעה – ספק סביר

°

* ראיות – קבילות – ראיה שהושגה באמצעים פסולים

°

* ראיות – משקל הוכחתי – מחדלי חקירה

°

* ראיות – ראיות נסיבתיות – בחינתן

°

* דיון פלילי – מעצר – פגישה עם עורך-דין

°

* דיון פלילי – הודאה – חופשית ומרצון

°

נאשמים 1 ו-2 (להלן: סבקו ווינשטיין), הינם שותפים שווים בעסק לביצוע עבודות בניה (בעיקר כקבלני צשנה לביצוע עבודות חיפוי וריצוף היקפים גבוהים) שהיה רשום במע"מ על שם סבקו בלבד. נאשם 4 (להלן: ברלינסקי) היה בעל השליטה בחברה הנאשמת 3 (להלן:א.ע מרום), שאף עיסוקה היה בעבודות שכאלה. לטענת התביעה, בשנים 2002 ו-2003 הנאשמים עשו שימוש ב"איש קש", (מי שהיה נאשם מס' 5 אשר ההליכים כנגדו הותלו ולהלן: "שדרין"), להפצת חשבוניות מס כוזבות, כאילו היה זה שדרין שביצע את העבודות עבור הנאשמים כקבלן משנה, כמפורט בחשבוניות שהפיץ, כשלמעשה, את העבודות ביצעו הנאשמים עצמם, באמצעות עובדיהם, בכך ששדרין, כקבלן, הוא זה שכביכול ביצע את העבודה. וזאת, על מנת להקטין את סכומי המע"מ שעליהם לשלם, בניכוי התשומות בהתאם לחשבוניות של קבלן משנה, וכן להימנע מלהגדיל את מחזור עסקיהם בעסקאותיהם מול מזמיני עבודה אחרים. לטענת המאשימה, בכך מתחמקים הנאשמים מתשלום מס העסקאות ובניכוי שלא כדין של תשומות, והכל בכוונה להשתמט ממס.

°

.

°

בימ"ש השלום זיכה את הנאשמים מאישומים 1-7 שבכתב האישום. אולם הרשיע האת הנאשמים בעבירה בניגוד לסעיף 117 (ב)(8) לחוק מהטעמים הבאים:

°

גישתה של המאשימה לנושא אינה ראויה, באשר אין לרשויות המס כל סמכות לקבוע עבור העוסק את הדרך בה עליו לנהל את עסקו. בענייננו, מדובר, למעשה, בהעברת השליטה בכח האדם המבצע את העבודות. מנהל מע"מ אינו רשאי לדרוש מקבלן הריצוף לבצע את העבודה המוזמנת רק בעזרת עובדים הרשומים כשכירים בעסקו. הקבלן רשאי וזכאי להעביר את ניהול כח האדם לקבלן משנה שהוא זה שיעסיק את העובדים, אפילו עובדים אלו היו קודם לכן עובדי הקבלן הראשי. אין אף כל מניעה בדין כי קבלן – אלמוני, יבחר לו את אחד מעובדיו לשעבר או חברו – פלוני, ובהסכמתם ירשם פלוני כעוסק, יארגן לעצמו קבוצת עובדים, יפתח תיק ניכויים ויבצע עבודה עבור הקבלן כקבלן משנה. בית המשפט אף לא יפשפש בציציותיו של פלוני, או יבחן את עברו ודי בכך שירשם כעוסק וימלא את כל חובותיו על פי חוק ככזה. וגם אם מתברר כי פלוני מתחמק מתשלום מע"מ בדוחותיו התקופתיים או שאינו מנכה ומעביר ניכויים ממשכורת עובדיו, אין בכך כדי לפסול את חשבוניות המס שהוציא לניכוי תשומות אצל אלמוני, בכפוף לכך שהשניים לא קשרו קשר פלילי להתחמק ממס וכי מחדליו של פלוני היו ידועים וצפויים לאלמוני, ועל רשויות מע"מ נטל הוכחת קשר שכזה. גישת מנהל מע"מ, שבמקרה בו מתברר כי קבלן המשנה מעל בחובותיו ומדובר באדם מפוקפק באופיו והוא מתחמק מתשלום המע"מ על עסקאותיו, בסמכות המנהל לבטל את ניכוי התשומות אצל הקבלן הראשי – אינה במקומה. על המנהל להיות משוכנע כי הקבלן וקבלן המשנה פעלו יחדיו בכוונה להשתמט ממס. בכל מקרה אחר, עליו קודם כל לפעול כאמור בסעיף 138 לחוק, ולקבוע כי העסקה שבין קבלן וקבלן המשנה היתה מלאכותית או בדויה ושמטרותיה היו אך להתחמק ממס, שאז על החלטה זו רשאי הנישום לערער לבית המשפט המחוזי.

°

יש להוסיף ולציין, כי את היסוד הנפשי של העבירה יש לבחון על פי יסודותיה של העסקה או הפעולה כפי שהוצגו בפני רשויות המס ולא במבחן המאוחר, לאחר שהעסקה נמצאה כבדויה והוכרזה העסקה האמיתית והנכונה. המחשבה הפלילית נבחנת במועד ביצוע העסקה, בדרך בה נרשמה והוצגה בספרי הנישום ובדוחותיו.

°

ביהמ"ש מוסיף, נראה כי שיטת הפעולה בה נוקטת המאשימה אף מותנית בציפיותה לאפשרות גביית חובות המס וכי חוקרי מע"מ לעיתים (כבענייננו), מרכזים מאמץ, לגביית ראיות – הודאות נאשמים ולא תמיד רק במסגרת המותר. וכי בחלק גדול יתר על המידה של מקרים, זו ראיה המובילה להרשעות שווא.

°

במקרה דנן, המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה במשפט פלילי להוכחת האישומים נשוא כתב האישום. המאשימה הסתמכה על מספר ראיות, שהעיקרית ביניהם הינה הודעתו של ויינשטיין מיום מעצרו, אלא שביהמ"ש קובע כי מדובר בראיה שהושגה שלא כדין, מהטעמים הבאים: מדובר באמרת נאשם הנגבית ממנו כשהוא במצב נפשי קשה, לאחר לילה ללא שינה, כשהוא דואג לאשתו שילדה לפני מספר שעות תוך שהחוקרים מפעילים עליו לחץ בהתנהגות תוקפנית ואלימה מילולית; נוסח האזהרה שהוקרא לנאשם - לקוי; הוא אינו יודע מה הן החשדות המיוחסות לו; לא הודע לו על זכותו להיוועץ עם עורך דין (על אף בקשתו המפורשת); לכל זאת מתווסף המחדל של אי רישום דבריו בשפת אימו, תוך שהחוקרים מחליפים את דברי הנחקר בפרשנותם לכוונת דבריו. אימרה שהתקבלה בתנאים ונסיבות שכאלה, מחייבות את פסילתה, או לחילופין, אי מתן משקל כלשהו לאמור בה, גם כראיה שהושגה שלא כדין, תוך פגיעה בזכותו להליך הוגן. יתר הראיות הנסיבתיות, והמסקנות שמבקשת המאשימה לבסס על סמך ראיות אלו, אין בהם די על מנת להוכיח את אשמת נאשמים 1 ו-2 בעבירות המיוחסות להם. כל טענה וטענה, שאינה גוררת אחריה מסקנה אחת ויחידה, משקלה אפסי. על כן, גם ריבוי טענות אלו, כצירוף אפס לאפס, אינו יותר מכך. גם הריבוי עצמו - אינו ראיה.

°

העולה מן המקובץ, אין בידי התביעה ראיות מספיקות להוכחת העובדה ששדרין לא פעל כקבלן משנה שהעסיק עובדים ולא שעובדים אלו היו עובדי מי מהנאשמים, כן לא הוכח כי העבודות נשוא החשבוניות לא בוצעו או שלא בוצעו על ידו, כמעסיק השולט בקבוצת עובדים מן הדין לזכות את הנאשמים מהאישום הראשון, השני, השלישי, הרביעי והחמישי והשישי כנזכר בכתב האישום.

°

אף על פי כן, אין בכך כדי להביא לזיכויים המלא של הנאשמים מכל אשמה, מחמת הספק. הוכח כי הנאשמים התחלקו עם שדרין בהכנסותיו, מהעסקאות כמפורט בחשבוניותיו שנמסרו לסבקו ווינשטיין, לא.ע. מרום, או לאחרים, בסכומים בלתי ידועים, בשנות המס 2002 ו-2003, וזאת באמצעות רישומים כוזבים בכרטסת שדרין בספרי הנהלת חשבונות של סבקו ושל א. ע. מרום. בכוונה להתחמק ולהשתמט ממס. סבקו ווינשטיין אחראים אישית כשותפים בעסק המשותף לשניהם וברלינסקי כמנהל פעיל בחברת א.ע מרום. לפיכך, ביהמ"ש מרשיע את הנאשמים בעבירה של שימוש במרמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס, בניגוד לסעיף 117(ב)(8) לחוק מע"מ.

°

הכרעת דין

1. בהתאם לאמור בכתב האישום, כפי שתוקן, היו נאשמים 1 ו 2 (להלן: סבקו ווינשטיין), שותפים שווים בעסק שהיה רשום במע"מ על שם סבקו בלבד, עסק לביצוע עבודות בניה- בעיקר ריצוף וחיפוי, ונאשם 4 (להלן: ברלינסקי) היה בעל השליטה בחברה הנאשמת 3 (להלן:א.ע מרום), שאף עיסוקה היה בעבודות שכאלה.

לטענת התביעה, עשו הנאשמים שימוש במי שהיה נאשם מס' 5 בכתב האישום, דימיטרי שדרין (להלן:שדרין), וזאת בשנים 2002 ו- 2003,להפצת חשבוניות מס כוזבות, כאילו היה זה שדרין שביצע את העבודות כמפורט בחשבוניות שהפיץ, כשאת העבודות ביצעו הנאשמים עצמם, באמצעות עובדיהם, וכל זאת במטרה להשתמט מתשלום מס. הנאשמים רשמו חשבוניות מס שכאלה, בחתימת שדרין, כתשומות בדוחותיהם התקופתיים למע"מ (האישומים השני והשלישי) והנאשמים 1 ו - 2 אף הוציאו חשבוניות שכאלה לאחרים, בסכומים גבוהים (האישום הראשון). עוד מואשמים הנאשמים 1 ו- 2, במעשה מרמה ותחבולה במטרה להתחמק ממס בכך שרשמו בכרטסת שדרין בהנהלת החשבונות בעסקם מספר תשלומים שבוצעו לאחרים כאילו שולמו לשדרין כנגד חשבוניות מס שהוציא (אישום רביעי) ובכך אף מואשמים נאשמים 3 ו- 4 (אישום חמישי), ובאישום השישי מואשמים נאשמים 1 ו- 2 אף בכך שניהלו פנקסי חשבונות כוזבים, במטרה להתחמק ממס, בכך שרשמו בספריהם חשבוניות מס כפולות, בעלות מספר זהה, שהוציא שדרין, שנדרשו לאחר מכן כתשומות. באישום האחרון (אישום 7) מואשמים נאשמים 1 ו- 2 בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, בכך שיזמו ניסיון להבריח את שדרין מהארץ, בגין החקירה הצפויה בעסקם ובמתרחש בו, מטעם שלטונות מע"מ.

פרשה זו ניתן לכנותה "פרשת שדרין", כאשר המחלוקת העיקרית בתיק זה הינה בשאלה אם היה שדרין "עוסק" וקבלן בניה, או שמא אך חיזיון תעתועים היה, ושאין כל ממשיות בעסקו כמפעיל כח אדם לעבודות ריצוף ובניה שונות, והסוגייה העיקרית בתיק זה הינה באם הוכיחה התביעה, כדרוש במשפט הפלילי, כי אכן שדרין איננו אלא איש קש, ומכאן את אשמתם של הנאשמים כמפורט בכתב האישום.

2. לטעמי, פרשנותה של המאשימה בכל הקשור לעבירה הקרויה בפיהם "הוצאת חשבוניות מס כוזבות", אינה מידתית. הרי אין למצוא בחוק מס ערך מוסף (להלן:"החוק"), את המונח "חשבוניות כוזבות", "חשבוניות פקטיביות" או "חשבונית זרה", אלא שבסעיף 117(ב)(3) לחוק מע"מ (להלן: "החוק"), כל שנאמר הוא כי אדם, שבמטרה להתחמק או להשתמט ממס –

"הוציא חשבוניות מס או מסמך הנחזה כחשבונית מס, מבלי שעשה או שהתחייב לעשות עסקה שלגביה הוציא את החשבונית או את המסמך הנחזה"

או שעל פי האמור בסעיף 117(ב) (5):

"ניכה מס תשומות בלי שיש לו לגביו מסמך כאמור בסעיף 38"

ובסעיף 38 לחוק נאמר שניתן לנכות תשומות רק על פי חשבונית מס שהוצאה "כדין", כלומר – חשבונית מס המלמדת על עסקה ממש. (ראה סעיף 47 לחוק – חשבונית מס מוצאת לגבי "עסקה"). המבחן הוא במהות העסקה.

ב"כ המאשימה מפנה בסיכומיה למספר פסקי דין בהם קובעים בתי המשפט לערכאותיהם כי בגדר חשבונית "פיקטיבית" תיכנס כל חשבונית שאינה משקפת עסקה אמיתית בין הצדדים הנכונים. כלומר, גם אם העסקה שמאחורי חשבונית המס בוצעה במלואה, הרי אם מוציא החשבונית אינו זה שביצע את העסקה, אלא אדם אחר, אין החשבונית מלמדת על עסקה של ממש ומוציא חשבונית שכזו עבר את העבירה נשוא סעיף 117(ב) (3) או (5),בהנחה כי התמלא אף היסוד הנפשי של העבירה. (ראה רע"פ 9008/01 מדינת ישראל נ' תורג'מן בע"מ (בפירוק) ואח', פ"ד נח(4) 439 [וכן ע"פ 71845/04 (ת"א), צמרת אויאישן 1988 בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל [אתר נבו] ]

פרשנות זו היא הפרשנות הנוחה למאשימה בפרשתנו, כאשר ברור כי לא הוכח, לפחות לא במידה הנדרשת במשפט הפלילי, כי החשבוניות שהוצאו על ידי שדרין אינן משקפות עבודה של ממש שבוצעה בפועל. כזכור, טענת המאשימה היא כי את העבודות נשוא החשבוניות הנידונות ביצעו או הנאשמים 1 ו-2 או נאשם 3, באמצעות עובדיהם, ולא שדרין. ואכן, חשבוניות מס על עסקה שהוצאה על ידי ראובן בעוד שבוצעה בידי שמעון, אינה חשבונית מס שהוצאה כדין. כשחשבונית זו מופקת או משמשת לניכוי מס תשומות בידי מקבלה, הרי אי ציון פרטי מבצע העבודה הנכון, שוללת משלטונות המס כל אפשרות לבקר את מערכת דיווח המס ולדאוג כי ישולם המס כחוק, ללא התחמקות, וכמובן שנוצר הפתח להעלמות מס. אולם, עדיין דין המס להיחשב כתשומה אצל המקבל, אם המקבל פעל בתום לב. אך ממילא לא זו המחלוקת האמיתית שבפרשתנו. טענת ההגנה היא שלא רק שהחשבוניות שהוציא שדרין מייצגות עסקאות בפועל שבוצעו במלואן ואושרו על ידי מזמיני העבודה, אלא שהיה זה שדרין שפעל כקבלן המשנה עבור נאשמים 1 ו 2 ונאשם 3, בהתאמה.

מכל מקום, גם טענה ועמדתה זו של המאשימה, אינה נכונה באופן גורף, לכל הנסיבות האפשריות. אם למשל, עניינו בראובן, קבלן בניה, הזוכה בחוזה עבודה, ומסיבות הקשורות אליו, ואינן כוונה להתחמק ממס, מבכר שלא לחתום בעצמו על חוזה העבודה והוא פונה לשמעון שיקח על עצמו את העבודה, כשהוא משמש לו כמנהל עבודה שכיר, ושמעון הוא שמוציא כדין את החשבוניות, גובה את התקבולים ומעביר את המע"מ לרשות והוא אף משלם עמלה מוסכמת מרווחי העבודה לראובן, טענת רשויות מע"מ כי יש להתעלם מהתשומות שמנכה מזמין העבודה על פי חשבונית המס שמוציא שמעון – לא תתקבל. הרי כאן המבחן הוא בעצם תשלום המס על העסקאות. אם מעביר שמעון את המע"מ הכלול בסכומי החשבוניות לרשויות המס ומנוכים ומועברים הניכויים מהמשכורות, לא מתבצעת כל עבירה. גם אם מתברר כי שמעון נמנע מלהעביר את מלוא מס העסקאות לרשויות אך והדבר לא נעשה במסגרת קשר פלילי עם ראובן, או גם עם המזמין ולא בידיעתם כשהדבר לא היה צפוי מראש, עדיין ניכויי התשומות על ידי המזמין – נעשה כדת וכדין.

גם אם כתוצאה מהסבת חוזה העבודה מראובן לשמעון, מסיבה חוקית כלשהיא, שיעור המס החל על שמעון נמוך מזה שחל על ראובן, הרי לפקיד השומה או על מנהל מע"מ סמכות לפעול להכרזת העסקה כעסקה מלאכותית או בדויה, כאמור בסעיף 138 לחוק, אך לא מעבר לכך, ולנישום או לעוסק זכות ערעור על החלטה שכזו, ואין מקום לפתיחת הליכים פליליים, ועל כך עוד אוסיף בהמשך.

3. גישתה של המאשימה לנושא אינה ראויה, באשר אין לרשויות המס כל סמכות לקבוע עבור העוסק את הדרך בה עליו לנהל את עסקו. בענייננו, מדובר, למעשה, בהעברת השליטה בכח האדם המבצע את העבודות. מנהל מע"מ אינו רשאי לדרוש מקבלן הריצוף לבצע את העבודה המוזמנת רק בעזרת עובדים הרשומים כשכירים בעסקו. הקבלן רשאי וזכאי להעביר את ניהול כח האדם לקבלן משנה שהוא זה שיעסיק את העובדים, אפילו עובדים אלו היו קודם לכן עובדי הקבלן הראשי. אין אף כל מניעה בדין כי ראובן, קבלן, יבחר לו את אחד מעובדיו לשעבר או חברו, לוי, ובהסכמתם ירשם לוי כעוסק, יארגן לעצמו קבוצת עובדים, יפתח תיק ניכויים ויבצע עבודה עבור הקבלן כקבלן משנה. בית המשפט אף לא יפשפש בציציותיו של לוי או יבחן את עברו ודי בכך שירשם כעוסק וימלא את כל חובותיו על פי חוק ככזה. וגם אם מתברר כי לוי מתחמק מתשלום מע"מ בדוחותיו התקופתיים או שאינו מנכה ומעביר ניכויים ממשכורת עובדיו, אין בכך כדי לפסול את חשבוניות המס שהוציא לניכוי תשומות אצל ראובן, בכפוף לכך שהשניים לא קשרו קשר פלילי להתחמק ממס וכי מחדליו של לוי היו ידועים וצפויים לראובן, ועל רשויות מע"מ נטל הוכחת קשר שכזה. עמדת מנהל מע"מ, שבמקרה בו מתברר כי קבלן המשנה מעל בחובותיו ומדובר באדם מפוקפק באופיו והוא מתחמק מתשלום המע"מ על עסקאותיו, בסמכות המנהל לבטל את ניכוי התשומות אצל הקבלן הראשי, גישה זו אינה במקומה. על המנהל להיות משוכנע כי הקבלן וקבלן המשנה פעלו יחדיו בכוונה להשתמט ממס. בכל מקרה אחר, עליו קודם כל לפעול כאמור בסעיף 138 לחוק, ולקבוע כי העסקה שבין קבלן וקבלן המשנה היתה מלאכותית או בדויה ושמטרותיה היו אך להתחמק ממס, שאז על החלטה זו רשאי הנישום לערער לבית המשפט המחוזי.

יש להוסיף ולציין, כי את היסוד הנפשי של העבירה יש לבחון על פי יסודותיה של העסקה או הפעולה כפי שהוצגו בפני רשויות המס ולא במבחן המאוחר, לאחר שהעסקה נמצאה כבדויה והוכרזה העסקה האמיתית והנכונה. המחשבה הפלילית נבחנת במועד ביצוע העסקה, בדרך בה נרשמה והוצגה בספרי הנישום ובדוחותיו. (ראה ע.פ 1182/99 אלי הורוביץ ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ד(4), מעמ' 80).

נראה כי שיטת הפעולה בה נוקטת המאשימה אף מותנית בציפיותה לאפשרות גביית חובות המס. המאשימה רואה לנכון לתבוע מסבקו וווינשטיין את מלוא מס העסקאות על פי חשבוניות המס של שדרין, ואינה עושה כך בכל הנוגע לעסקאות שבין החברה שבשליטת גינדי יוסיפוביץ ואדוארד בטקיס ובין הנאשמים, על אף שבפועל השיטה בה נקטו כולם – זהה. גם יוסיפוביץ ובטקיס בחרו לבצע את עבודות הריצוף והחיפוי להן התחייבו בהתקשרויות עם המזמינים, באמצעות גוף אחר, השותפות של סבקו ווינשטיין, כשאלו מפעילים עובדים שכירים יחד עם קבלני משנה לביצוע העבודה, כולל עובדים שבעבר היו שכירי החברה, והכל תמורת עמלה זעומה, כ 5% מהתקבול המתקבל בגין סיום חלק מהעבודה. המחזורים בעסק חב' יוסיפוביץ בע"מ גבוהים ביותר אך שיעור המס זעום, כשחשבוניות סבקו מהוות את עיקר התשומות. למרות זאת, המאשימה אינה נוקטת נגדם בהליכים פליליים, ואף לא אזרחיים, כביטול תשומות או שומות השונות מהדוחות התקופתיים שהוגשו, אך עושה כך כנגד סבקו וויינשטיין, כשההבדל המשמעותי היחיד היא העובדה כי אין למנהל מע"מ כל סיכוי לגבות משדרין את חובותיו. ואם תשמע הטענה כי כנגד יוסיפוביץ ובטקיס אין בידי התביעה ראיות מוצקות על כוונה להשתמט ממס, ואכן יש מן הצדק בטענה זו, הרי כפי שעוד יסופר בהמשך, כשחוקרי מע"מ מרכזים מאמץ, ולא תמיד רק במסגרת המותר, יתכן כי ראיות שכאלה – הודאות נאשמים – יונחו על שולחן ב"כ המאשימה. ממילא לא תמיד העדר ראיות היא הנימוק לאי הפעלת כוחות וסמכויות המנהל (ראה פרשת הקבלן שומניצוב). ועדיין ספק בעיני באם יוסיפוביץ ובטקיס לא היו שותפים מלאים לסבקו וויינשטיין בכל הידוע להם לגבי התנהלותו של שדרין, ולא בלא סיבה זומנו השניים לפגישתם של סבקו וויינשטיין עם שדרין וברלינסקי בספטמבר 2007 ולפגישה נוספת עם ברלינסקי, באוקטובר 2003, פגישות בהם עוד ידובר בהמשך.

בהתאם לאמות מידה אלו עלי לבחון ולהכריע בדינם של הנאשמים.

נאשם 4 כמנהל פעיל

4. כבר כאן המקום לסלק מדרכי את אחת מטענות הגנת נאשם 1, והיא כי אין לראותו כאחראי למחדלי השותפות בין נאשמים 1 ו- 2 כמנהל פעיל, כאמור בסעיף 119 לחוק. בסעיף זה נאמר כדלקמן:

"נעברה עבירה לפי חוק זה.... בידי חבר בני אדם, מאוגד או בלתי מאוגד,..... יהיה אשם גם כל מי שבעת ביצוע העבירה היה בה מנהל בפועל... שותף פעיל... זולת אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או שנקט בכל האמצעים הנאותים כדי להבטיח קיום הוראות החוק.

אין חולק כי שותפות הינה חבר בני אדם, גם אם בלתי מאוגד. אין כל ספק כי סבקו היה "שותף פעיל" כאמור בסעיף 119 הנ"ל. אמנם הוכח כי בשותפות בין ויינשטיין וסבקו, חלקו של סבקו היה בהשגחה על העבודה באתרים השונים, בעוד שויינשטיין היה זה שעסק בניהול הצד הכספי של השותפות, אולם לא זה המבחן לאבחנה בין השניים לצורך האשמה והאחריות, בשונה ממקרים אחרים בו נעשתה אבחנה דומה. האבחנה נובעת ותקום מנסיבות העניין ובעיקר מסוג וטיב העבירות בהן אנו דנים. כשעניינו בעבירות של השתמטות מס, והשותף הפעיל נהנה מתוצאת העבירה, בהתחלקותו ברווחי ההשתמטות כבחלוקת ריווחי העסק, שווה בשווה בין השניים, קשה לשותף להסתתר מאחורי טענה כאילו לא ידע על מחדלי שותפו, המנהל לבדו את הצד הניהולי של העסק והעיסוק מול שלטונות המס. בנסיבות הפרשה, אם לא ידע סבקו ולא היה מודע לאי חוקיות השימוש בחשבוניות המס של קבלן המשנה, שניכוי התשומות על פי חשבוניותיו מהוות את רוב תשומות העסק, עניינו בעצימת עיניים של ממש, שבית המשפט אף יתקשה לקבלה.

כאמור בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין הרי:

"רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות לקיום נסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם"

אין מדובר בחשבונית מס אחת או שניים שנרשמו בספרי העסק אלא במעמדו ותפקידו של קבלן המשנה העיקרי של העסק. האם ויינשטיין היה מכסה ומסתיר מסבקו את אי חוקיות הפעלת שדרין, על אף שסבקו משתתף עימו בהכנסות עסקו וברווחיו, והאם סבקו, הנפגש, לכאורה, עם שדרין המפעיל את עובדי השותפות באתרי העבודה, לא היה חושד כלל בהיותו של האחרון "איש קש" בלבד?

והכל בכפוף לכך ובהנחה שהתביעה תוכיח את האישומים כנגד נאשם 2.

סבקו אף לא עמד בנטל הוכחת האמור בסיפא לסעיף 119 הנ"ל, שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט בכל האמצעים הנאותים להבטחת מילוי הוראות החוק. לטענתו, כל אשר עשה היה להניח לוינשטיין להמשיך בניהול העסק, כראות עיניו. אין בכך כדי לעמוד בחובותיו לנקיטת כל "האמצעים הנאותים" למניעת העבירה, ובמיוחד שעל פי הראיות שנשמעו, הוא נכח בפגישה בה הגיע ברלינסקי למשרדי נאשמים 1 ו- 2 , מלווה ב"גורילות רוסיות", כדברי העד יוסיפוביץ גינדי, וטען בפניהם כי שדרין הוא "איש קש" ש"נגזל" ממנו, וכי על סבקו וויינשטיין לשלם לו כפיצוי סך של500,000 ₪ בקשר להפעלתו. גם קשריהם ההדוקים, מזה שנים, בינו ובין שדרין, לא מאפשרים לי לקבל ולהאמין "בחומה הסינית" שמעמיד, לכאורה, וינשטיין, בינו ובין סבקו, לעניין הפעלת שדרין, על אף שעל פי העדויות שנשמעו, חלק מעובדיו של שדרין כקבלן משנה היו עובדים סיניים.....

הודעת נאשם 2 מיום 23/2/04 (ת/34)

5. כזכור טענת ב"כ המאשימה הינה כי שדרין הינו "איש קש" והחשבוניות שהוציא אינם אלא "כיסוי חשבונאי" – מונח השגור בפי חוקרי מע"מ, לעסקאות שבוצעו באמצעות עובדיהם השכירים של סבקו וויינשטיין. לדבריה, ביקשו השניים להקטין את סכומי המע"מ שעליהם לשלם, בניכוי התשומות בהתאם לחשבוניות של קבלן משנה, וכן להימנע מלהגדיל את מחזור עסקיהם בעסקאותיהם מול מזמיני עבודה אחרים, בכך ששדרין, כקבלן, הוא זה שכביכול ביצע את העבודה. לטענתה, וכך ניתן להבין את הדברים, מתחמקים סבקו וווינשטיין מתשלום מס העסקאות ובניכוי שלא כדין של תשומות, והכל בכוונה להשתמט ממס.

על מנת להוכיח טענות אלו, מסתמכת ב"כ המאשימה על מספר ראיות, שהעיקרית ביניהם הינה הודעתו של ויינשטיין מיום 23/2/04, יום מעצרו, שסומנה ת/34, אולם לדעתי ענייננו בראיה שהושגה שלא כדין, ולאור נסיבות גביית אימרה זו גובר החשש כי אין כל דרך להסתמך על דברי נאשם 2 באימרתו זו וכך אני קובע.

6. נאשם 2 עוכב לחקירה ביום 23/2/04, בשעה 10:00 לערך, כשהוא נראה ע"י החוקרים מנמנם במכוניתו החונה בסמוך למשרד השותפים ברח' יעקב כהן בראשל"צ. הוא נלקח על ידי חוקרי מע"מ לעריכת חיפושים במספר מקומות, כולל ברכבו, והוא הוסע למשרדי מע"מ בחיפה, לשם הגיע בשעה 16:00 לערך. בשעה 17:45 החלה גביית הודעתו, והוא שוחרר ממשרדי מע"מ לביתו רק סמוך לשעה 24:00. רישום העמוד האחרון של הודעתו החל בשעה 20:45 (ראה ת/34). גביית הודעתו נמשכה למעלה משלוש שעות, אף כי רישום הדברים מפיו הינו לשלושה עמודים בלבד. מכאן שרוב הזמן נוצל לחילופי דברים שלא הועלו על הכתב.

נוסח האזהרה שהוקרא לנאשם - לקוי. הנאשם אינו מודע לחשדות שבגינן הוא נחקר ועל מהות העבירה המיוחסת לו. כל אשר נאמר בנוסח המודפס של האזהרה הוא כי הוא חשוד "בעבירות על חוק מע"מ". בכך שוללים החוקרים מהנחקר, בידם האחת, את מהות זכותו שלא להשיב על שאלות חוקריו, על אף שזכות השתיקה מודעת לו, בידם האחרת. מדוע שימנע מלהשיב על השאלות כשעדיין אינו יודע במה הוא חשוד ומה העבירה המיוחסת לו. כפי שכבר נאמר על ידי במקום אחר (ת.פ 6951/05, מדינת ישראל נ' י.א.מ שירותי אבטחה אחזקה וניקיון ואח' [אתר נבו] , גם אם הנוסח הטכני והמצומצם של האזהרה אין בו כדי לפסול את האמרה הנגבית, הרי יש בכך כדי לפגוע קשות במשקל ההודעה. אם היה הנחקר מודע לחשדות חוקריו כלפיו, יתכן והיה בוחר בזכות השתיקה מלכתחילה או שהיה עומד על זכותו להיוועץ עם עורך דין טרם ישיב לשאלות חוקריו.

הנאשם 2 אף לא הודע על זכותו להיוועץ עם עורך דין. אמנם פסה"ד בפרשת יששכרוב, (ע.פ 5121/98 רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח' [אתר נבו] ניתן ופורסם רק בתאריך 4/5/06, ורק עם פרסומו הפכה ההלכה בדבר אי החוקיות או אי החוקתיות שבאי העמדת הנחקר על זכותו להיוועץ עם עורך דינו עובר לחקירתו, לחלק מהדין המחייב. אולם, כאמור שם, עצם זכותו של החשוד להיוועץ בעורך דין היתה קיימת ומוכרת בדין אף במועד גביית הודעת נאשם 2. בפרשתנו, לא רק שהחוקרים נמנעו מליידע את נאשם 2 על זכותו להיוועץ בעורך דין, אלא שלדבריו, בעדותו, הם מנעו ממנו מלהתקשר ולשוחח עם עורך דינו, על אף בקשתו המפורשת. בנושא זה הנני מעדיף את גרסתו על פני הכחשת חוקריו, על אף חוסר האמון הבסיסי בעדותו ובגירסתו של ויינשטיין, כפי שעוד יפורט בהמשך, וזאת לאור התנהגות חוקריו והסתירות שבין גירסאותיהם לאשר התרחש בחדר החקירות.

ממש יומיים קודם לכן, בתאריך 20/2/04, מופיע סבקו בפני עו"ד דוברונסקי, המייצג את השותפים בנושאים שבתחום דיני העבודה ועוד, וחותם בפניו על ייפוי כח כללי לוינשטיין (ראה ת/65). כלומר – נאשם 2 ער לאפשרות להעזר בייעוץ משפטי במגעיו מול הרשויות. סביר להניח כי יבקש את רשות חוקריו להיוועץ בעורך דינו הדובר היטב את שפת אימו – רוסית.

הנאשם מספר בעדותו על התנהגות תוקפנית ולוחצת של חוקריו, שהגיעה להרמת קול, צעקות ואיומים. בחקירה השתתף החוקר אריה שוורץ, שהיה הממונה על החקירה, והאחרון מודה בכניסתו לחדר ואף בהרמת קול על הנאשם. (ראה עמ' 36 ו- 37 לפרוט'). גם סבקו ויוסיפוביץ גינדי שנחקרו באותו יום מספרים על שיטת הפעולה של החוקרים – צעקות, איומים מילוליים וכד'. (ראה עמ' 176- סבקו ובעמ' 257-יוסיפוביץ). סבקו מספר שכשנחקר, בחדר היו מספר חוקרים שצעקו עליו ואף מנעו ממנו מלשוחח עם עורך דינו. יוסיפוביץ מספר על ששה חוקרים הצועקים עליו והחוקר שוורץ מקפיץ כדור טניס מול פניו. האם יבדה העד סיפור שכזה מליבו? ב"כ המאשימה אף לא טרחה לנסות ולהזים עדויות אלו בעדים אחרים מבין החוקרים שהיו נוכחים במשרדי מע"מ באותן שעות.

נאשם 2 אף העיד, ועדותו נתמכת בעדויות נוספות, כי בלילה שקדם למעצרו נותר ער, כשאשתו בחדר יולדות והיא יולדת במהלך הלילה בניתוח קיסרי. הוא מסר על כך לחוקריו שאף הבחינו בו מנמנם ברכב ואף בזר הפרחים שרכש (עדות החוקר יוסף טריף עמ' 19). למרות זאת מעיד טריף כי לראשונה שמע על לידת בנו של נ' 2 רק בחקירתו הנגדית באולם המשפטים. נ' 2 אף מספר כי החוקרים ראו את צמיד בית החולים שהוצמד לפרק כף ידו. למרות מצב דברים זה, ובקשותיו כי יאפשרו לו לחזור אל אשתו היולדת, הוא מוחזק במשרדי החקירות עד השעה 24:00 ורק לאחר סיום חקירתו מאפשרים לו להתקשר טלפונית לאשתו ולהודיע לה לאן נעלם! החוקר טריף אף מכחיש כל אירוע מיוחד ושאינו שגרתי במהלך גביית העדות וגם את המצאותו של אריה שוורץ בחדר החקירות (ראה עמ' 15 לפרוטוקול), על אף הודייתו של אריה שוורץ בעובדה זו. עדותו של חוקר זה תמוהה בלשון המעטה.

באותן שעות ממש נחקר אף גינדי יוסיפוביץ. בשעה 17:00 מתחילה גביית הודעתו ובשעה 20:00 (!) מתחיל רישום העמוד השני בהודעתו, הנפרסת על שני חצאי עמוד בלבד (ראה ת/67). החוקרים שבעי רצון מתשובותיו. מאוחר יותר, בשעה 23:00, מתחילה חקירתו השניה, הנמשכת, תוך הפעלת לחץ רב עליו, עד לשעה 24:00 לערך. חקירה זו נוגעת לממצא אליו הגיע החוקר אריה שוורץ במהלך אותן שעות, לפיו קיים הפרש בלתי מוסבר בכרטסת הנהלת החשבונות של חברת יוסיפוביץ בע"מ, כרטסת קבלן המשנה סבקו, בסכום של כ 2 מיליון ₪ בין הזכות והחובה בכרטיס, דהיינו בין סכומי החשבוניות שנרשמו כחשבוניות שנתקבלו מסבקו וווינשטיין ובין סכום התשלומים בגינם. מסקנתו המיידית של חוקר מע"מ היתה, כי ההפרש נובע מרישום חשבוניות מס פיקטיביות של סבקו ווינשטיין. גינדי נחקר ונלחץ ואין בפיו כל הסבר להפרש (ראה נ/23), עד שלבסוף נרשם מפיו כי חשבוניות אלו היו בגין עבודה שלא בוצעה (עמ' 1 ש' 12) ושהחשבוניות הינן - "סתם, נייר שלא משקף כל עבודה". מייד לאחר מכן מסתיימת גביית ההודעה.

גינדי מספר בעדותו על מצבו הנפשי הקשה במהלך החקירה ואחריה. אולם הוא ממהר יחד עם שותפו בטקיס, אל מנהלת החשבונות, העדה רעיה כץ, לבדוק את הדברים, ומתברר כי ההפרש נובע אך ורק מאי עדכון הכרטסת בתשלומים שבוצעו לסבקו על פי שיקים שנמשכו מחשבון החברה לסבקו וטרם נרשמו בכרטיס הנהלת החשבונות. עובדה זו נמסרת לחוקרי מע"מ כבר למחרת, עובר להליך שחרורו בערבות של גינדי, אולם ללא שהחוקר מציין זאת במהלך הדיון המשפטי או שמי מהחוקרים גובה מיד הודעה מתקנת. רק בתאריך 25/8/05, למעלה משנה לאחר מכן, מוזמן גינדי בשנית למשרדי מע"מ ונגבית הודעתו נ/22, ובה מועלית גירסתו זו על הכתב. גינדי מצרף להודעתו את הכרטסת המעודכנת לאותו מועד, לפיה ההפרש הנכון לתאריך 31/12/03 אינו 2 מיליון ₪ אלא 513,000 ₪ והפרש זה מצטמצם לתאריך 5/7/04 עד לסכום של כ 300,000 ₪. ברור כי אין מדובר בתיקון רטרואקטיבי כאשר העדכון נעשה על פי תשלומים שבוצעו טרם גביית הודעת גינדי מיום 23/2/04, והדבר ניתן לבדיקה בדפי החשבון הבנק של החברה.

השאלה הנשאלת הינה איך הובל גינדי יוסיפוביץ למצב בו על אף שאין בידו ליתן הסבר על הפרש לכאורה בכרטסת של סבקו בסכום נכבד של כ 2 מיליון ₪, הוא מוכן להודות, בפה מלא, מול חוקריו, כי מדובר בחשבוניות פיקטיביות שאינן מהוות תיעוד של עסקה אמיתית. שוב נוכח בית המשפט במצב שבו בוחר נחקר להודות בביצוע עבירה חמורה, על אף שמתברר מאוחר יותר כי לא רק שידו לא היתה במעל, אלא שעבירה שכזו כלל לא באה לעולם. בית המשפט אינו יכול שלא לייחס תופעה זו להתנהגותם של החוקרים וללחץ המופעל על ידם.

התנהלותם הלוקה של החוקרים בעת חקירת הנאשם 2 וחבריו אף נלמדת מהחדרת ביטויים מלשונם לדברים הנרשמים מפי הנחקר. אין הם רושמים את הדברים במדוייק, מילה במילה, אלא מפרשים את דבריו לנוסח הנרשם. לתקלה זו משקל רב, במיוחד כאשר שפת החקירה אינה שפת אימו של הנאשם. על אף שנאשם 2 דובר עברית, אין לומר כי הוא שולט בשפה ורחוק מכך. זו היתה התרשמותי מהנאשם במהלך המשפט ומדבריו מעל דוכן העדים. הדוגמא הבולטת לתקלה זו היתה השימוש במילה "כיסוי". החוקר אריה שוורץ שרשם את המונח במזכר ת/43, מיום 23/2/04, על שיחתו עם ברלינסקי, ששדרין היה "כיסוי חשבונאי" עבור הפועלים (של ווינשטיין), מודה בעדותו (עמ' 82 לפרוטוקול) שביטוי זה הינו שלו ולא של העד. נאשם 2 מוסר, לכאורה, באמרתו ת/34 (עמ' 4), כי "החשבוניות האלה (שהוצאו על ידי שדרין – ש.ד) הם כיסוי לכל העבודות שאני הבאתי – העובדים הזרים, ביצעו עבור סבקו אלכסנדר ושאר הלקוחות " אולם הוא מבהיר בעדותו (עמ' 130 לפרוטוקול) כי כוונתו במילה כיסוי אינה במשמעות בלתי חוקית (עמ' 170), ומבחינתו הכוונה לעבודה שבוצעה, כמו שיק עם כיסוי, דהיינו שהחשבוניות דווקא שיקפו עבודה שביצעו העובדים הזרים. עובדה היא שגם בהודעתו השנייה, לאחר שהתייעץ עם עורך דינו, הוא עדיין משתמש במילה "כיסוי"!

ווינשטיין אף טוען כי אם נרשם מפיו ביטוי כמו "אני רוצה לציין", הדבר לא נאמר על ידו והוא לא הכיר ביטוי זה.

נאשם 2 מנסה בעדותו ליתן הסברים לדברים שנרשמו מפיו. גם אם הסברים אלו נראים, על פניהם , מופרכים, הרי לטעמי, הדברים שנרשמו מפיו הוצאו ממנו תוך פגיעה בזכויותיו ובכבודו כאדם, ואין לו כל צורך לנסות ולמצוא בהם היגיון שאין בהם, במקום בו ההסבר לדבריו נעוץ במקום אחר.

בסיומו של יום, בפנינו אמרת נאשם הנגבית ממנו כשהוא במצב נפשי קשה, לאחר לילה ללא שינה, כשהוא דואג לאשתו שילדה לפני מספר שעות והוא שואף בכל ליבו לסיים את החקירה ולשוב לאשתו, לאחר שעות ארוכות של שלילת חירותו ושל המצאות בחדר חקירות, תוך שהחוקרים מפעילים עליו לחץ בהתנהגות תוקפנית ואלימה מילולית. התנהגות החוקרים כה קשה ולוחצת עד שחברו, גינדי יוסיפוביץ, אף מודה מפורשות בביצוע עבירה חמורה שכלל לא נעברה על ידו. הנאשם שאינו מוזהר מראש, עובר לגביית הודעתו, מה הן החשדות המיוחסות לו, הוא אינו מודע על זכותו להיוועץ עם עורך דין ובפועל נשללת ממנו זכותו זו על אף בקשתו. לכל זאת מתווסף המחדל של אי רישום דבריו בשפת אימו, תוך שהחוקרים מחליפים את דברי הנחקר בפרשנותם לכוונת דבריו.

אימרה שהתקבלה בתנאים ונסיבות שכאלה, בית המשפט לא יוכל לאמצה כראיה כנגד הנאשם ולא ניתן להסתמך על דברי הנאשם, בנסיבות אלה- לחובתו. בית המשפט יתעלם מכל האמור באמרה זו.

7. הודאת נאשם תפסל כהודאה שניתנה שלא מרצון חופשי, כאמור בסעיף 12 לפקודת הראיות, אם הופעל על הנאשם "לחץ חיצוני" - בשוני "מלחץ פנימי" - פסול, שהיה בו כדי לשלול את יכולתו לבחור באופן חופשי בין מסירת הודאתו ובין הימנעות ממסירתה. תנאי חקירת נאשם 2, לאחר לילה ללא שינה, ובמיוחד כשהוא, בפועל, נקרע ממיטת אשתו היולדת, שאינה יודעת את גורלו ומקום הימצאותו, שוללים מנייה ובייה את עצם קבילות הודעתו, נוכח הפגיעה הקשה בו ובכבודו כאדם ובשלמות גופו ונפשו, ועל אחת כמה וכמה - את משקלה כראיה מהימנה.

לכך מצטרפת הפגיעה בזכויות הנאשם באי הודעתו על זכות היועצות עם עורך דין, שגם בה, בנסיבות הפרשה, שיקול מכריע לשלילת משקל הראיה. הרי אין לשכוח כי החקירה נסבה סביב המשמעות המשפטית של העסקת קבלן משנה המקבל לשליטתו את עובדי הקבלן, וזכותו של הקבלן לניכוי תשומות על פי חשבוניות המס של קבלן המשנה. הסברים ראויים של עורכי הדין היו מעמידים את הנאשם על זכותו לשתוק או מאפשרים לו להשיב אחרת על שאלות החוקרים (ראה בע.פ 5121/98 יששכרוב הנ"ל [אתר נבו] פסקאות 23,36 ו - 75). במיוחד כשענייננו בחקירה בגין עבירות מס, חשיבותה של זכות ההיוועצות עולה, בגין מורכבות נסיבות ביצוע העבירה, דיני המס וכללי החשבונאות המעורבים בנושא החקירה.

מהאמור בפסק דין יששכרוב עולה כי בית המשפט רשאי לדחות קבלת ראיה או שלא ינתן לה כל משקל לחובת הנאשם - גם בהתאם ל"דוקטרינת הפסילה הפסיקתית" שנועדה למנוע פגיעה שלא כדין בזכות להליך פלילי הוגן, אם תתקבל אותה ראיה במשפט. תכלית זו אינה סותרת אלא דווקא משלימה את כלל הפסלות שעל פי ס' 12 לפקודת הראיות, בדבר שלילת הרצון החופשי במהלך גביית אימרת נאשם. דוקטרינת הפסילה כאמור, אינה נוגעת אך ורק לפגיעה בזכות ההיוועצות עם עורך דין עובר לגביית אימרתו, אלא עניינו בשיקול דעת שיפוטי לפסילת קבילותה של כל ראיה כשמתברר שהושגה שלא כדין קבלתה תיצור פגיעה מהותית בזכות נאשם להליך הוגן. (ראה שם, פסקה 76). לטעמי, נסיבות גביית אמרת הנאשם 2, כמפורט לעיל, מחייבות את פסילת הראיה, או לחילופין, אי מתן משקל כלשהו לאמור בה, גם כראיה שהושגה שלא כדין, תוך פגיעה בזכותו להליך הוגן. בית המשפט יתעלם מת/34 בבואו להעריך את טיב ומשקל ראיות התביעה.

על רשויות התביעה להפנים כי הנטיה להסתמך, משפטית, בעיקר על הודאות נאשמים שנגבו בלחץ חקירה ארוכה ומתישה, תוביל אותן שוב ושוב לכישלון. הודאת נאשם אינה יותר "מלכת הראיות" אלא שבחלק גדול יתר על המידה של מקרים, זו ראיה המובילה להרשעות שווא.

התליית הליכים נגד שדרין

8. כבר בישיבת יום 12/11/05, במהלך פרשת התביעה, לא הופיע נאשם 5, שדרין, לדיון ונותק הקשר בינו ובין סנגורו עו"ד גיא. לקראת ישיבת יום 24/1/06 ולאחר שנעשו ניסיונות לאיתורו על ידי המאשימה, ללא הצלחה, התבקש בית המשפט להתלות את ההליכים כנגדו. לאחר מכן הוגשה אף בקשה בכתב בנושא ובתאריך 18/2/07 נענתה הבקשה בחיוב. בהעדר החלטה שכזו לא ניתן היה להמשיך בהליכים כנגד שאר הנאשמים השותפים עימו לכתב האישום.

התליית ההליכים הביאה למצב בו שדרין אינו נאשם ואינו עד במשפט, כך שכל אמרותיו שנמסרו לחוקרי מע"מ, אם כהודעה ואם נרשמו כמזכרים, אף שהוגשו במהלך המשפט טרם התליית ההליכים כנגדו, אינה ראיה קבילה כנגד שאר הנאשמים. ב"כ נאשם 4, עו"ד ברקאי, ביקש מפורשות כי בית המשפט יוציא פיזית את הודעות שדרין שהוגשו כראיה מתוך תיק בית המשפט. הבקשה נדחתה, אך מובן שבית המשפט נמנע מלקרוא ולעיין במסמכים אלו במהלך כתיבת הכרעת דין. יחד זאת, בית המשפט נחשף לחומר ראיות שהוגשו במהלך המשפט, כדוגמת המוצג ת/31, מזכר של החוקר יוסי אורן על שיחה עם שדרין, בו מטיל שדרין אשמות חמורות בנאשמים 1, 2 ו-4. בית המשפט התעלם ממזכר זה ומתוכנו - באשר עניננו בעדות שמיעה שאינה קבילה, ושהיתה עשויה להיות קבילה רק כנגד שדרין, כנאשם, אלא ששדרין אף לא היה עד במשפט ולא ניתן היה לחוקרו נגדית על דבריו אלו, גם בהנחה שהיה מאשרם בעדותו. אף לגופו של עניין ברור לבית המשפט כי עליו להניח, לזכות שאר הנאשמים, כי לשדרין היה עניין אישי רב בשיתוף פעולה, לכאורה, עם החוקרים, בכך שאם יפליל את שאר החשודים יתכן ויתחמק מפתיחת הליכים פליליים כנגדו, ומכל מקום הוא מקטין את חלקו באי החוקיות שבמעשים המיוחסים לו ולחבריו. אף יתכן, משהוברר לו, לאחר הגשת כתב האישום וניהול פרשת התביעה, כי המאשימה רואה בו שותף מלא לעבירות המיוחסות גם לשאר הנאשמים, הבין כי עתה הדרך היחידה להתחמק מתוצאת מעשיו היא בהתחמקות מאימת הדין ויציאה מן הארץ בכוונה שלא לשוב.

על כן, כאמור, בית המשפט יתעלם כליל מאמרותיו של שדרין, אף אלו שהוגשו כראיה טרם התליית ההליכים כנגדו.

יחד עם זאת, קיימות ראיות אחרות, שהוגשו והתקבלו כמוצג, הקשורות ישירות לשדרין ואך ורק לו, המהוות ראיה כשרה, הן ישירה והן נסיבתית, שעל משמעותה ומשקלה, אם לחובת הנאשמים ואם כחלק מהגנתם, על בית המשפט עוד ליתן את דעתו.

הראשונה, היומן שרשם שדרין ושנתפס במקום מגוריו. על ראיה זו ארחיב את הדיבור מאוחר יותר. השניה, החשבוניות שהוצאו על ידו ואשר הנאשמים מודים כי חתימתו מופיעה על כל אחת מהן, ודוחות המע"מ התקופתיים שהוצאו על ידו, לתקופה בה הוצאו אותן חשבוניות. אין חולק על קבילות מוצגים אלו שתפסו והוגשו כדין או הופקו ממחשב מע"מ כרשומה מוסדית וכפלט מחשב, כאמור בס' 35-36 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. החשבוניות שהפיק שדרין הינם ת/16 והטבלה ת/19 מרכזת את פרטי חשבוניות אלו, כשסכום החשבוניות הוא 24,869,935 ₪ והמע"מ הגלום בהן סכומו מגיע ל 3,778,56 ₪, והכל לתקופה שמיום 30/9/02 ועד 10/2/04. דוחות המע"מ התקופתיים שהגיש שדרין ושילמם, בהתאם לת/29, מלמדים על מחזור עסקאותיו, לשנים 2002 ו 2003, בסכום של 1,617,274₪, כשהמס על העסקאות מגיע לכ - 290,000 ₪. לאחר ניכוי תשומות שילם שדרין מס ערך מוסף בסכום של כ- 50,000 ₪. מבלי לקבוע דבר לעניין התשומות שניכה שדרין, הרי ברור כי קיים פער בלתי מוסבר בין סכום העסקאות על פי החשבוניות שהוצאו ובין סכום העסקאות המדווח לשלטונות מע"מ, גם בהנחה, כטענת הנאשמים, כי חשבוניות המס שהפיק שדרין מצביעות על עסקאות אמת ועבודה שבוצעה ושהתמורה לה שולמה. המסקנה הברורה והחד משמעית הינה כי שדרין התחמק והשתמט מתשלום מס בסכומים נכבדים.

מוצג נוסף שנתפס בידי שדרין עת ניסה לצאת את הארץ בשדה התעופה בן גוריון ביום 29/2/04 הינם צילומי מצלמה ביתית של 43 חשבוניות מס שהוציא (ת/10), שמקור החשבוניות בידי סבקו וווינשטיין ופנקס החשבוניות בהם חלק מחשבוניות אלו נתפס במשרדי השותפים ברח' יעקב כהן, בעת החיפוש שערכו בו החוקרים ביום 23/2/04, (ת/12). גם על משמעות מוצגים אלו אתייחס בהמשך, כאשר עניינו בראיה נסיבתית ורלוונטית לסוגיות המשפט ומשקלן ייקבע גם על סמך העובדה כי שדרין, מחזיק הצילומים ומוציא החשבוניות – לא נחקר בנושא זה במשפטנו, לאחר שנמלט ועזב את הארץ.

העבירה של אספקת חשבוניות מס כוזבות

9. טענת התביעה הינה כי חשבוניות המס שהוציא שדרין, הן לסבקו ווינשטיין, והן לא.ע מרום והן למזמיני עבודה אחרים, הינן חשבוניות פיקטיביות אשר אינן מלמדות על עסקה אמיתית, ולמצער, ולחילופין - לזהות מבצע העבודה. הנאשמים כופרים בכך. במחלוקת זו הנני קובע כי התביעה לא הרימה את נטל ההוכחה וכשלה בנסיונה להוכיח כי שדרין אינו אלא איש קש, ביוזמת מי מהנאשמים, וכי לפחות בחלק מהעבודות שבגינן הוצאו חשבוניות המס על ידי שדרין, כאיש הקש עבור הנאשמים, העבודות כלל לא בוצעו.

הראיה הישירה היחידה שהציגה התביעה להוכחת עצם אי ביצוע העבודות נשוא החשבוניות הינה למעשה סכום החשבוניות, שלטענת ב"כ התביעה בסיכומיה, אינם סבירים ביחס לכח העבודה שלטענת הנאשמים עשוי היה לעמוד לרשות שדרין כקבלן משנה. לטענתה, שכרו של עובד זר הינו כאלף דולר לחודש, וגם בהנחה כי אין זה סכום מופרז, הרי כבר מחשבונית המס ראשונה שמוציא שדרין לנאשמים 1 ו- 2, על סך 412,000 ₪, לעבודה הנמשכת חודש ימים, עולה כי הוא מעסיק לפחות 70 פועלים, בעוד שגם על פי עדות סבקו, בתחילה עבדו רק 4-5 פועלים תחת שדרין, ולדברי ויינשטיין מדובר היה בעיקר בפועלים זרים שפוטרו מעבודתם בשותפות (ראה עמ' 32 לסיכומים). ב"כ המאשימה אף מפנה לעדותו של ברלינסקי (עמ' 383 לפרוטוקול) בה הוא טוען כי עבודת שדרין, באמצעות העובדים של ויינשטיין,לא עלתה בהיקפה על מיליון וחצי ₪ ולא הגיעה ל 8 מיליון ₪ - "כמחזור בקוקה קולה" – כדבריו. אל אף סבירותה והגיונותה של טענה זו, אין בה תחליף לראיה של ממש. ראשית, אינני נותן כל אמון בעדותו של ברלינסקי, כפי שאף עדות סבקו וווינשטיין אינה מהימנה בעיני. גם התביעה מסתייגת מרוב דבריהם בעדותם. במיוחד אין כל משקל לדברי ברלינסקי בכל הקשור להטחת אשם בנאשמים 1 ו-2. לעניין המחזורים – הרי המאשימה כלל אינה מסתייגת מדברי גינדי יוסיפוביץ על מחזור של בין 10 ל - 13 מיליון ₪ בכל אחת מהשנים נשוא דיננו, כשסבקו הוא קבלן המשנה העיקרי לעבודות אלו, ושדרין הינו קבלן המשנה העיקרי עבור סבקו. אין אף לשכוח כי באחת מעסקאותיו של שדרין, מול חברת משולם לויינשטיין בע"מ, חוזה העבודה נסב לא רק על העסקת כח האדם לביצוע עבודה אלא גם לאספקת אבן (ראה עמ' 275 לפרוט' ונ/25). על כן, לא ניתן לקבוע, מעל לכל ספק סביר, ורק על סמך הסכומים בלבד, כי החשבונית אינה מלמדת על עיסקה של ממש.

ההלכה הפסוקה בדבר "מחדלי החקירה" קובעת כי נאשם זכאי להנות מההנחה כי אלמלא מחדל במהלך החקירה, ואם הנושא היה נחקר עד תומו, התוצאה עשויה היתה להיות נוחה להגנה. מדובר במעין "נזק ראייתי". והנה מתברר שחוקרי מע"מ לא טרחו לבדוק מול הנאשמים 1 ו- 2, איזו עבודה בוצעה ע"י שדרין ועובדיו כנגד החשבונית הנידונה מתאריך 30.9.02, ולבדוק אם עבודה זו אכן בוצעה במלואה ובאותם מועדים. החוקרים, באמונתם כי שדרין אינו אלא "איש קש" והעבודה בוצעה על ידי סבקו וויינשטיין באמצעות עובדיהם, לא מיצו את חקירתם בנושא. גם בגין מצב דברים זה, מנועה התביעה מלטעון כי העבודה, בהיקף הרשום בחשבונית - לא בוצעה כלל, ועליה להסתפק בטענתה החילופית כי העבודה בוצעה שלא על ידי שדרין כקבלן משנה, אלא על ידי נאשמים 1 ו-2, אלא שגם לכך אין בידה די ראיות מסבכות.

ברשימת החשבוניות שהפיק שדרין, שורה ארוכה של מזמיני עבודה שונים ורבים. חלק מלקוחותיו אלו כלל לא הובאו לעדות. בתקופה שבין אוקטובר 2003 ועד פברואר 2004, הוצאו חשבוניות במליוני שקלים ללקוח בשם מונקאסטרו. מונקאסטרו או עובדיו לא נחקרו ולא העידו. אין בפני בית המשפט די ראיות לקבוע כי עבודה זו לא בוצעה ממש. חשבוניות מס רבות הוצאו לסבקו ולע.א. מרום. על פי העדויות, כולל מפי יוסיפוביץ ובטקיס, העבודות שביצעו סבקו ווינשטיין, גם באמצעות קבלני המשנה כשדרין - בוצעו באופן מלא ולשביעות רצונם. גם הלקוח "רום גבס", על פי העדויות שנשמעו, קיבל חשבוניות ושילם תמורה רק כנגד עבודה שבוצעה כיאות. על כן, כשעניננו במשפט פלילי, הטענה כי חשבוניות שדרין, או חלקן, הינן כוזבות, במובן זה שאין מאחוריהם כל עיסקה שבוצעה, נדחית.

שדרין כקבלן משנה ואם כ'איש קש'

10. טענת הנאשמים הינה כי התביעה נכשלה בהוכחת טענתה כי שדרין איננו קבלן משנה ממש המבצע את העבודות שהוא מקבל על עצמו באמצעות העובדים העומדים לרשותו. ואכן, המרחק בין מצב בו מחליט קבלן שלא להעסיק עובדים שכירים והוא מעביר את עובדיו לרשות קבלן משנה המבצע את העבודות, כתכנון עסקי לגיטימי, ובין מצב בו משמש קבלן המשנה אך איש קש והעבודה המוזמנת מתבצעת, למעשה, על ידי הקבלן הראשי באמצעות עובדיו הוא, והכל במטרה להתחמק ממס, אינו רב. אולם אין על המאשימה אלא לעמוד בנטל הוכחת המצב, כטענתה, לאשורו, במידת ההוכחה הנדרשת.

משימה זו אותה לקחה המאשימה על כתפיה, אינה קלה ופשוטה, במיוחד לאור טיבו וטבעו של עיסוקם של הנאשמים. מדובר בקבלני משנה לביצוע עבודות חיפוי וריצוף בבנינים הנבנים על ידי קבלנים עבור מזמיני העבודה, בהיקפים גבוהים - מבנים רבים של בניה רוויה או בניני ציבור. עבודת הכפיים נעשית על ידי עובדים שרובם עולים חדשים או עובדים זרים, הן בעלי אשרות עבודה והן שלא. היקף העובדים המיומנים והמוכנים לעבוד בעבודת כפיים שכזו - מוגבל. מצד שני - הרווח שעשוי קבלן משנה המעסיק קבוצת עובדים מיומנים להשיג- גדול. זה השולט בקבוצת עובדים גדולה, הוא שיכול לקבל על עצמו ביצוע עבודות בהיקף רב ולגרוף רווחים. ההצלחה הכלכלית תלויה ומותנית בשליטה בכח אדם, אם ישירות ואם באמצעות קבלני משנה המסוגלים לספק את הצרכים. מנגד, השליטה בקבוצת העובדים אינה פשוטה, הן מהפן המעשי והן מהפן המיסויי. ראשית - יש לתקשר עימם, לדאוג למגוריהם ולמזונם ואף להסיעם לאתר העבודה, ושנית - יש לפתוח תיק ניכויים ולדאוג להעביר את הניכויים במועד לשלטונות המס. בנוסף יש לחשב את שכרם, כולל הטבות סוציאליות ולשלם לעובד את שכרו במועד, ולרוב - במזומן, כשאין לעובד חשבון בנק. ההיגיון מחייב כי קבלנים רבים יעדיפו להימנע מהעסקת עובדים ויעדיפו התקשרויות עם קבלני משנה. מנהל מע"מ אינו רשאי לכפות על הקבלן שלא להעסיק קבלן משנה ואף להעביר אליו, לשליטתו וכמעבידם הישיר, את אלו שעבדו קודם כשכיריו. אין אף כל חובה חוקית לשמש כמעין ערב עבור הרשות, למילוי חובות המס על ידי קבלן המשנה. מנהל מע"מ אף אינו רשאי למנוע מכל אדם, כולל שדרין, אף אם הוא עולה חדש המתקשה בשפה העברית ואינו רצף במקצועו, לעבוד ולהתפרנס כקבלן משנה השולט בקבוצת עובדים. לכן, התקשרות שבין סבקו וווינשטיין ובין שדרין, על פניה, הינה לגיטימית, וכך אף ההתקשרות שבין א.ע.מרום ושדרין. רק אם תוכיח המאשימה, במידה הדרושה במשפט הפלילי, כי התקשרויותיו אלו הולדתם בקשר להתחמק ולהשתמט ממס, וזאת בכך ששדרין אינו שולט בעובדים המבצעים את העבודה כמעבידם, והוצאת החשבוניות על ידו אינה אלא לצורך ניכוי מס תשומות אצל סבקו וווינשטיין, או התחמקות מתשלום מס עסקאות בהתקשרויותיהם עם לקוחות אחרים, רק אז יהיה בית המשפט רשאי להרשיעם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום וכאמור, התביעה לא עמדה בנטל זה.

המאשימה מונה בסיכומיה, אחת לאחת, כ-20 טענות המבוססות על הראיות שהוגשו והתקבלו כדין, המלמדות, כך לטענתה, כי דווקא כך פעלו סבקו ווינשטיין, ביד אחת עם שדרין. ב"כ הנאשמים טוענים כי אין בכל דברים אלו כל ממש. ויש להדגיש: ראיות אלו אינן ראיות ישירות אלא נסיבתיות. מכוחה של 'הנסיבה' כממצא ניתן להסיק על קיומה של עובדה מסבכת. הואיל ומדובר במסקנה הגיונית מהמימצאים, על המאשימה לשכנעני שהמסקנה הינה חד משמעית, כמסקנה הגיונית יחידה , כך שאם העובדות שהוכחו מתיישבות באופן הגיוני גם אם הסבר או כוונה אחרת, או אם נותר ספק בדבר אותה אפשרות, כי אז בית המשפט מנוע מלהסיק כל מסקנה לחובת הנאשם. במילים אחרות - על בית המשפט לשקול באם הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה כי הנאשם הוא שביצע את העבירה (ראה קדמי, על הראיות, חלק שני עמ' 693 והפסיקה המצוטטת שם).

ולהלן התייחסותי לטענות המאשימה בענין זה כמופיע בסיכומיה.

11. הרקע של שדרין ו"נתוני הפתיחה" שלו כראיה לאי כשירותו לתפקד כקבלן משנה: לטענת ב"כ המאשימה הוכח כי שדרין היה, ערב התקשרותו עם סבקו, עולה חדש שאינו דובר עברית, מוגבל בחשבונו בבנק – והוא הודה בכך בפני ויינשטיין, אינו איש מקצוע כרצף או בנאי, איש אינו יודע את מקום מגוריו, רכושו דל ביותר, וכדברי חברו ליפניצקי אלכסנדר (עמ' 243 לפרוט'), כל חפציו נארזו ב- 3-4 תיקים וטלויזיה אחת. לשדרין אף אין משרד ואין מנהלת חשבונות. מסקנתה היא שאין זה סביר כי סבקו ווינשטיין יתקשרו עם אדם שכזה כקבלן המשנה הגדול ביותר, מבחינת היקף המחזורים, בעסקם.

אינני מקבל טענות אלו. הוכח כי לשדרין תואר אקדמי בהנדסה, והכל מתארים אותו כאיש פיקח וחכם. סבקו ווינשטיין התרשמו ממנו לחיוב וכך אף אחרים. כמנהל כח אדם שרובם רוסים במקורם, אין צורך בידע בעברית או בנסיון כבנאי ורצף. הראיות מלמדות כי שדרין נהג להזמין את חבריו לבילויים, על חשבונו, ולבזבז כספים כמים, ואין לזקוף לחובתו את הדרך בה בחר לעשות שימוש בכספו. החוקר יוסי אורן אינו יכול לקבוע כממצא כי שדרין לא ניהל ספרי חשבונות, רק בגין כשלונו מלגלותם. רעיה כץ, מנה"ח של סבקו ווינשטין העידה כי שדרין התעניין וחיפש את כתובתה של יאווה סוירב, מנהלת חשבונות עבור קבלני ריצוף אחרים (ראה עמ' 58 לפרוט'). עד ההגנה אלכסנדר מינקוביץ, גרושה של יאווה, טוען כי ראה את שדרין במשרדה. אינני נותן כל אימון בעדותה של יאווה (עדותה, בעמ' 326 בפרוט') ולהתרשמותי, כמי שהיתה אשתו של מינקוביץ ומאהבתו של ברלינסקי, טענתה כי אינה יודעת דבר על עסקי השניים ואינה מכירה את שדרין - אינה אמת (עדות מינקוביץ בנושא, בעמ' 349). ניכר היה עליה כי היא חוששת מעדותה בבית המשפט.

בחוגים בו נעים קבלני משנה כסבקו ווינשטיין, העובדה כי שדרין מוגבל בחשבונו בבנק, אינה רלבנטית. הרי וינשטיין עצמו נכנס לשותפות עם סבקו תחת שמו של סבקו בלבד, בגין הסתבכויותיו השונות בעברו. סביר להניח כי השניים קיבלו את שדרין, כמי שיקח על עצמו את ניהול כח האדם שהם נאלצים לפטר, העובדים הזרים, בזרועות פתוחות, כדובר רוסית, אינטליגנטי, מוכן ללמוד, וכמי שכבר נרשם כעוסק במע"מ ובידיו אישורים לאי ניכוי מס במקור מרשויות המס. והרי מבחנו של שדרין הינו יום יומי, בעבודה שמבצעים הפועלים, לשביעות רצון מנהלי העבודה של השותפות ושל מזמיני העבודה המצויים באתרים.

12. מסמכי ההתקשרות בין סבקו ושדרין, נ/8 – לטענת המאשימה מדובר במסמך כוזב, הנחזה להיות חוזה התקשרות בין קבלן לקבלן משנה ואינו כזה. בטענה זו אין כל ממש, לאחר וממילא מדובר בחוזה שהועלה על הכתב רק לצורכי הבנק בו התנהל חשבון שדרין, וסביר כי הבנק ידרוש מסמך שכזה כבסיס למתן אשראי. על פי הרישום בחוזה מדובר רק בהערכת המחזור הצפוי לשנה שלמה ואף סביר כי הצדדים לחוזה שכזה יהיו חופשיים לסטות מתנאיו, בהסכמה, הן לענין הסכומים והן לענין תנאי התשלום. הוכח כי ההתחשבנות בין הקבלן וקבלן המשנה הינה תמיד על פי כמות העבודה שבוצעה ושאושרה ע"י המזמין ולפי הערך המוסכם כעלות ביצוע העבודה בתוספת עמלת קבלן המשנה, והכל בהתייחסות למחירים ולעלויות על פי חוזה העבודה שבין המזמין ובין הקבלן הראשי. המסקנה כי ענייננו בחוזה כוזב, בדוי, אין לה על מה שתסמוך.

13. שכירת רכב עבור שדרין – התביעה אכן הוכיחה כי הרכב בו השתמש שדרין נשכר על ידי ויינשטיין, מחברת השכרת רכב שם שכרה השותפות כלי רכב נוספים. אולם הוכח כי שדרין הוא שנשא בעלויות ההשכרה, לפחות בחלקם. לא ניתן לקבל כממצא כי וינשטין וסבקו נשאו לבדם בעלויות הרכב ומכאן ששדרין איננו השולט והמחזיק ברכב הנידון. אחד השיקים שנרשמו לזכות שדרין בכרטסת הנהלת החשבונות היה שיק שנמשך לזכות מוסך "אלור", ע"ס 2670 ₪ (ראה ת/23), ווינשטיין הסביר כי הכסף שולם למוסך עבור שדרין ועל חשבון טיפול ברכב שהושכר ושימש את שדרין. אומנם, הרישום בכרטסת אינו תקין, אך יש גם בכך חיזוק לגירסת וינשטיין (עמ' 155 לפרוט') כי מצא לנכון לשכור את הרכב בעצמו עבור שדרין, כשלשדרין אין כרטיס אשראי לצורך ההשכרה, והוא ביקש לעשות ככל האפשר להצלחתו של שדרין כקבלן משנה.

ב"כ המאשימה אף מציינת כי בתאריך בו נעצר שדרין בשדה התעופה, ה- 20.2.04, היה הרכב השכור על ידי ווינשטין, עדיין בשימושו של שדרין, בעוד על פי החשבוניות שהוציא שדרין, עבודתו עבור וינשטיין וסבקו הסתיימה בחודש דצמבר 2003, או עוד קודם לכן, כשהחשבונית מוצאת לאחר סיום העבודה. וינשטיין אף היה זה שנסע לשדה התעופה, עת שדרין מנסה לצאת מהארץ, קיבל משדרין את מפתחות הרכב ולקחו חזרה לחזקתו. לכאורה, עובדות אלו מלמדות דווקא שהרכב הינו בשליטת ויינשטיין, לאורך כל התקופה. אך ניתן להגיע גם למסקנה הפוכה - וינשטיין, המתחבר ומתיידד עם שדרין, עוזר לו לשכור רכב, או לקבל רכב שכבר הושכר על ידיו אך נרשם עתה בחב' ההשכרה על שם שדרין כנהג וכמחזיק, על מנת להוביל את עובדיו לאתרי העבודה, כששדרין נושא בהוצאות החזקת הרכב. אם היה שדרין אך איש קש להוצאת חשבוניות, אין לו כל צורך ברכב והוא לא היה נראה ע"י עדים רבים מסיע פועלים, אם לבדו אם יחד עם ווינשטיין. גם העובדה כי רכב זה המשמש את שדרין גם כשהוא מבצע עבודה עבור ברלינסקי או אחרים אינה גוררת את המסקנה האחת והיחידה כי הפועלים המוסעים לעבודה עבור חב' א.ע. מרום או מזמיני עבודה נוספים, הינם דווקא עובדיו השכירים של וינשטיין.

וינשטיין העיד כי החזיק במפתח לרכב הקאיה הנידון לאורך כל התקופה (עמ' 144 לפרוט'). במקום אחר סיפר כי קיבל את מפתחות הרכב משדרין בשדה התעופה (עמ' 159 לפרוט'). אפשר שסתירה זו מקורה בכישלון זכרונו ויתכן כי אינו אומר אמת ועל כן הוא טועה וסותר את דבריו, אך עדין אין די בכך כראיה חד משמעית לקשר שבין החזקת הרכב להוכחת האישום המיוחס לשדרין, הוצאת חשבוניות מס כוזבות. כפי שעוד יאמר, קיימות אפשרויות רבות אחרות לאי אמירת מלוא האמת לגבי הקשר בין השניים, ועדיין המרחק עד להרשעת נאשמים 1 ו-2 בעבירה זו - גדול.

ראיה נוספת המחזקת את גירסת הנאשמים הינה הרישומים ביומנו של שדרין (שתורגמו מרוסית סומן ת/70) שם רושם שדרין, בעמ' 4, הוצאה על תיקון רכבים, ויותר מרכב אחד, כולל רכב הקאיה הנידון, וכך אף הרישום ביומנים מתאריך 5.8.03, ושם אף נרשם - "מתנה לגילי", שזה, ככל הנראה, בעל חברת השכרת הרכב או מנהלה.

14. מעורבות ויינשטיין בפתיחת חש' הבנק של שדרין- גם אם עובדה זו הוכחה, לא ניתן להתעלם מגירסתו של וינשטין (עמ' 143 לפרוט'), כי רק עזר לשדרין, טכנית, בהתנהלותו מול הבנק, לבקשתו, כששדרין מתקשה בשפה העברית. לא הוכח כל קשר, ישיר או עקיף, של ווינשטיין או סבקו, לניהול החשבון, לא בזכות חתימה לא ביפוי כוח למי מהם ואף לא במתן ערבות לאשראי.

15. מתן מגורים ומילוי צרכי עובדי שדרין- לכאורה, עשויה עובדה זו, אם תוכח, לחזק את הטענה כי ענייננו דווקא בעובדים של ווינשטיין ולא של שדרין, אך הטענה אינה מבוססת. לרשות סבקו ווינשטין הועמדה קומה בבנין שחלקו נשכר על ידי חב' גינדי יוסיפוביץ בע"מ, ושהוכשרה כמקום אחסון לפועלים זרים, לשימושם. מדובר בשבעה חדרים. השותפות אף לא נדרשה לשלם שכירות בעד המשרד בבנין זה שהועמד שם לרשותם (ראה עדות יוסיפוביץ, עמ' 266). כשהפסיק גינדי להחזיק עובדים כמעבידם הישיר, הועברו העובדים לעבוד עבור וינשטיין וסבקו כמעבידיהם. עובדים אלו השתמשו באותו מבנה. גינדי מעיד כי לא היה לו 'מצפון' לדרוש כסף בעד השימוש במקום. מדוע אין לקבל כי וינשטיין וסבקו, הנהנים בעקיפין מעבודת אותם פועלים כעובדיו של קבלן המשנה שדרין, לא יציעו לו לאכסן את עובדיו באותם חדרים הנותרים ריקים?

לגבי רכישת מוצרי מזון לעובדים, נשמעה עדותו של רוטנברג מיכאל (עמ' 250 לפרוט') לפיה היה שדרין רוכש בחנותו מזון עבור מספר פועלים. מיכאל ברוסית זה 'מישה', ובאותם יומנים נרשמו מספר פעמים סכומי כסף כרכישת מזון אצל 'מישה'. על כן אין גם בנושא זה כל ממש כראיה מסבכת. גם אם, כטענת המאשימה, הפועלים הזרים התגוררו באותה קומה שבשליטת וינשטיין, וגירסת וינשטיין שהיתה (עמ' 154) כי לא ידע דבר על מגורי עובדיו של שדרין, אינה אמת, אין די בשקר זה, בכל נסיבות הפרשה, כדי להוכיח שאין מדובר בעובדים ששדרין הוא מעבידם.

16. המשרד המשותף לסבקו ולשדרין - כאמור, יוסיפוביץ ובטקיס אפשרו לסבקו ווינשטין להשתמש בחדר באותו מבנה כמשרדם, ללא גבית דמי שימוש. שדרין היה מגיע למקום, ואחד השולחנות נמסר לו לשימושו. אף אם צודקת המאשימה בטענתה כי לשדרין אין משרד משל עצמו וכי את ענייניו ניהל מאותו שולחן, הרי אין בממצא זה כדי להביא למסקנה אותם מבקשת ב"כ המאשימה לאמץ. השימוש שעושה שדרין באותו משרד הינו ההתחשבנות, פעם בחודש, מול ווינשטיין, לגבי העבודה שבוצעה בחודש החולף, והסכום המגיע לשדרין, כקבלן משנה, בגין העבודה, לפי מחירים ועלויות המוסכמים על שניהם, בצירוף לעמלתו. שדרין היה מבקש מוינשטיין למלא את החשבוניות המס על הסכום המוסכם ומוסיף עליה את חתימתו. כך היה נוהג שדרין גם מול מזמיני עבודה אחרים, כשהיה מגיע, לרוב מלווה באדם אחר, דובר עברית, להתחשבנות החודשית בגין עבודה שבוצעה. שדרין אינו זקוק למשרד. אף יתכן שהרבה להגיע למשרדי וינשטיין לאחר שהתידדו והוא הרבה לצאת לבילויים עם מנהל העבודה של וינשטיין וסבקו, העד ליפניצקי אלכסנדר (עמ' 242 לפרוט').

על שיטת התחשבנות דומה במשרדי המזמינים האחרים, שמע בית המשפט מפי העדה ברכה נעים, עובדת "רום גבס" (עמ' 50 ואילך לפרוט'), העד אלכסיי טל, אף הוא מרום גבס (עמ' 87 לפרוט') הקבלן מוריס אלון (עמ' 66 לפרוט') וגינדי לוריא, מחב' ג. לוריא (בעמ' 246 לפרוט'). עדים אלו העידו על שדרין כמי שפעל והתנהל מולם כקבלן משנה השולט בקבוצת עובדים והתשלומים ששולמו לו היו תמיד עבור עבודה שבוצעה בפועל, בהתחשבנות הנערכת במשרדם מיד עם סיום תקופת או חודש העבודה.

17. זהות הפועלים שעבדו עבור שדרין, כשכיריו לשעבר של וינשטין וסבקו – גם בעובדה זו אין כל משקל ראיתי לחובת הנאשמים. גם אם אקבל כי גירסת נאשמים 1 ו-2 על כך שנאלצו לפטר את עובדיהם הזרים החסרים אשרת עבודה כחוק, אינה מלוא האמת - וזאת מאחר והשניים מצביעים על מנהלת החשבונות שלהם, רעיה כץ, כמקור לידיעתם על שינוי החוק ועל כך שאינם רשאים להעסיקם יותר, בעוד שב"כ נאשמים 1 ו-2 נמנעו מלחקור את העדה, בהיותה על דוכן העדים, בשאלה זו ולתמוך בכך בגירסת הנאשמים - הרי עדיין, כאמור, ההחלטה הניהולית על הפסקת העסקת עובדים שכירים ושימוש בכח אדם באמצעות קבלני משנה או חברות כח אדם, הינה חוקית לחלוטין. כידוע, גם משרדי ממשלה ורשויות מקומיות, כשיטה, מפטרות עובדים, ואת צורכי כח אדם שלהם משלימים באמצעות התקשרות עם חברות כח אדם, ואין זה מעניינו של איש באם עובד מסוים הועסק קודם לכן בעבודה זמנית באותו משרד ממשלתי, אם לאו.

18. ב"כ המאשימה ממשיכה וטוענת כי מצבת העובדים השכירים של סבקו, בתקופה הרלוונטית להעסקת שדרין כקבלן משנה, מלמדת על הכפלת מספר השכירים המועסקים על ידי סבקו בשנת 2003 לעומת שנת 2002, וזאת בהתאם לאמור ב- ת/64, ריכוז תיק הניכויים של סבקו, ומכאן שאין לו כל צורך בעובדים הנוספים של שדרין. ואכן שכר העבודה בשנת 2002 הגיע לכ-844,000 ש"ח ובשנת 2003 לכשני מליון ש"ח. אולם ראיה זו אינה מלמדת על מספר העובדים אלא אך על שכרם הכולל. המאשימה נמנעה מלהציג את רשימת עובדי סבקו לאותן שנים ולכן אין בכך כדי לסתור ולאיין את גירסת וינשטיין, על העסקת קרוב ל-20-25 עובדים, גם בתקופת ההתקשרות עם שדרין (בעמ' 120 לפרוט'), ואף אם העסיקו וינשטיין וסבקו מספר גדול יותר של עובדים, אין בכך ראיה מכרעת כי שדרין לא העסיק בעצמו קבוצה גדולה אחרת של פועלים. הרי המחזור העסקי של סבקו ווינשטין מול גינדי יוסיפוביץ בע"מ היה בשנת 2003 כשמונה מליון ש"ח, כך על פי עדותו של גינדי, והמאשימה בחרה שלא לנקוט בכל הליכים פליליים או אזרחים כנגדו, ויש צורך בפועלים רבים, בין שכירים ובין באמצעות קבלני משנה, לביצוע עבודת כפיים בהיקף כה רחב.

כאן המקום לציין כי גם אם אין להאמין לגירסתם של וינשטיין וסבקו בעדותם, במלואה ועל כל חלקיה, הרי ברור וודאי לי כי הסתבכותם בשקרים וחצאי אמת נובעת, בין השאר, מנסיונם להרחיק עצמם מהעבירות המיוחסות להם, ולתרץ את התנהלותם העסקית, מחשש שמא תגבר ידה של רשות המס ותיפסל, כעסקה בדויה, כל העסקת קבלני המשנה, על אף עמדת הנאשמים שאימוץ שיטת העבודה בשרשרת של קבלנים וקבלני משנה היתה בתום לב, כשיטה ראויה וחוקית. יחד עם זאת, אף ברור וודאי כי הסתתרותם מאחורי חצאי אמת נובעת ממצפון לא נקי, הרגשת אשם וחשש שמלוא תמונת התנהלותם, בשולי אי החוקיות, או מעבר לכך, תתגלה לעין כל. אך גם במצב דברים זה, עדין על כתפי התביעה נטל הוכחת האישומים כמפורט בכתב האישום, במדויק.

19. תפיסת פנקס חשבוניות מס של שדרין במשרדי נ' 1 ו-2 –מדובר במוצג ת/12, שנמצא בתיק ישן, כנראה של שדרין, שהיה מונח במשרד ברחוב יעקב כהן 2. גירסת הנאשמים הינה כי שדרין שכח תיק זה במקום, אליו היתה לו גישה חופשית. לא מצאתי כי בעובדה זו יש כדי לסבך את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם. ממילא, מקור החשבונית נמסר לוינשטיין, במסגרת ההתחשבנות שביניהם. שאר פנקסי החשבוניות, שבהם העתקי חשבוניות שנמסרו למזמינים אחרים, כולל א.ע. מרום, נתפסו בחיפוש שנערך במקום מגוריו של שדרין (ראה ת/38 - דו"ח החיפוש, והפנקסים, ת/39). אם היה שדרין אך איש קש המוצא חשבונית מס למזמינים ומדובר בעסקאותיהם של נ' 1 ו-2, היו גם שאר הפנקסים מוחזקים בידי ווינשטיין. אין כל דרך שלא לקבל את האפשרות כי שדרין החזיק בתום לב את פנקס החשבוניות, מהם נמשכו והוצאו חלק מהחשבוניות לסבקו ווינשטיין, במשרדם, שם בוצעה ההתחשבנות מדי חודש בחודשו.

מקשה ב"כ המאשימה, ובצדק, ומצביעה על צילומי חשבוניות מס אלו דווקא, שצולמו במצלמה ביתית, שהיו בכליו של שדרין עת ניסה לצאת מהארץ, ושחלק מהעתקי חשבוניות אלו נותרו בפנקס החשבוניות שנתפס אצל הנאשמים, ושואלת "מדוע היה זה האחרון צריך לצלם את החשבוניות במצלמה ביתית?" אך היא בוחרת להימנע מתשובה לשאלתה. ואכן, פתרון החידה - בידי שדרין בלבד. בית המשפט עשוי לשער כך או אחרת, אולם השערות אינן תחליף להוכחה. השערה אפשרית היא שההתחשבנות ביניהם נותרה פתוחה, ונשכח לשדרין כי פנקס החשבוניות ובו העתקי חשבוניות המס שנמסרו לווינשטיין טמון באותו תיק ישן ולכן נזקק לצלם דווקא את מקור החשבוניות, כך שיהיה בידיו התיעוד הדרוש ליום בו יוועדו השניים לסיכום החשבונות שביניהם.

מכל מקום, אם שדרין אינו אלא איש קש, מדוע שיזדקק לצילומי החשבונית כשהוא עוזב את הארץ, והרי, לכאורה, כטענת התביעה, הוא מקבל את תמורת שירותיו במזומן בעבור כל חשבונית שהוציא ומסר לווינשטיין או למזמיני העבודה, בעבורו.

20. רישום החשבונית בכתב ידו של ווינשטיין - כמובן שאין בכך דבר. שדרין אינו כותב עברית ונעזר באחרים למלא את חשבוניותיו. כך למשל החשבוניות נמסרות ל'רום גבס' נרשמות בכתב יד הפקידה ברכה נעים. החשבוניות הנמסרות לקבלן מוריס אלון, נרשמו על ידי ברלינסקי. שדרין נזקק לאחרים לשם כך ואין בכך ראיה חד משמעית כי חשבוניות שהוציא אינן בעבור עסקאותיו.

21. העסקת שומניצוב מיכאל ו'עברם' של נאשמים 1 ו-2- לנושא זה עוד אחזור בהמשך, ובשלב זה על בית המשפט לדון בטענת התובעת כי פרשה זו מלמדת על דפוס פעולתם של הנאשמים. כזכור, טוענים נאשמים 1 ו-2 כי ברלינסקי הוא שהכיר להם את שדרין והציע כי שדרין יתקשר עמם כקבלן משנה שיעסיק עובדים זרים לביצוע הזמנות העבודה אותן התחייבו לבצע. על פי עדות וינשטיין, הם העסיקו בעבר קבלן משנה בשם מיכאל שומניצוב, שאף הוא הוצג להם על ידי ברלינסקי, לאחר שהאחרון שמע מהם כי הם חסרים כח אדם מספיק לביצוע עבודותיהם. שומניצוב סיפר לווינשטיין, כך על פי עדותו, כי "יש לו אחוזים מהעסק של ברלינסקי" (ראה עמ' 119 לפרוט'), ובכך מנסה וינשטיין לגולל את האשמה על ברלינסקי. התובעת בסיכומיה טוענת, משום מה (עמ' 29 לפרוט'), כי דווקא ברלינסקי הוא שהודה כי לו אחוזים מרווחי שומניצוב ולא ההפך, ובכך נפלה טעות בידיה.

כך או כך, יום בהיר אחד נעלם שומניצוב ולא הגיע לעבודה. כשהתעניינו לגורל שומניצוב, סיפר להם ברלינסקי, כי הוא - "החל להתעסק עם סמים". אותה תקופה רשויות המע"מ החלו בחקירה בעניינם של סבקו ווינשטיין, ומחקירותיהם המקיפות עלה כי כל העבודה עליה הוצאו חשבוניות סבקו - אכן בוצעה. המחדל היחיד שנתגלה בביקורת הוא ששומניצוב לא שילם את המס על העסקאות לפי חשבוניות המס שהגיש לסבקו. דרישת מנהל מע"מ מסבקו וווינשטיין היתה כי הם ישלמו את המס, דהיינו - ביטול ניכוי התשומות שעל פי חשבוניות שומניצוב. נ' 1 ו-2 בחרו להסכים לדרישה ולשלם מס זה, ולא הוטל עליהם כל קנס. המוצג נ/7 הוא מסמך דחית השגת סבקו על השומה שהוצאה ובה ביטול ניכוי מס התשומות כאמור.

לטענת ב"כ המאשימה, הסכמה זו לשומה מלמדת על הכרת הנאשמים באי חוקיות הפעלת שומניצוב כקבלן משנה, ובדומה לכך אף שיטת הפעלת שדרין. לטענה זו אין כל בסיס. לטעמי דרישת מנהל מע"מ, כמופיע בנ/7, כלל אינה חוקית, ואת הסכמת נאשמים 1 ו-2 לשומה ולביטול התשומות יש לראות רק כויתור וכניעה, מאי רצון לעימות משפטי מול שלטונות מע"מ. מנהל מע"מ כותב בנ/7 כי מבדיקה עולה כי "אכן היו פועלים בשטח שהעידו שהם פועליו של שומניצוב ובוצעה עיסקה בין הצדדים" (שומניצוב וסבקו -ד.מ.) ולכן אם נדחתה ההשגה, הרי זאת אך "בהסכמת" הנישומים ולא לגוף העניין!

ממילא, ממשיך וינשטיין בעדותו ומספר שהם באו בטענות כלפי ברלינסקי, זה שיזם את התקשרותם עם שומניצוב, אך תשובת ברלינסקי היתה כי אין לבוא אליו בטענות באשר - "(שומניצוב) היה בסדר ואחר כך התעסק בסמים". כלומר - אין מדובר בעסקה מלאכותית או בדויה, אלא, כפי שהדברים עלולים להתרחש לעיתים, הקבלן החל להשתמש בסמים, הזניח את עבודתו ואת עובדיו ובכספי המע"מ, ככל הנראה, השתמש למימון השימוש בסם מסוכן. אין ללמוד מפרשה זו דבר לענין מהות התקשרות הנאשמים עם שדרין.

22. סתירות בגירסאת נאשמים 1 ו-2 לענין שיעור התמורה שקיבל שדרין -הסתירה כביכול הינה רק כנגד דברי ווינשטיין בהודעתו ת/34. כאשר בית המשפט פסל אימרה זו כראיה שהושגה שלא כדין, אין בפנינו יותר כל סתירה. אך ב"כ המאשימה מוסיפה ומצביעה גם על האמור במזכר ת/66, דברי ברלינסקי לאיש המודיעין צ'יזיק אילן. מדובר בדו"ח מידע מודיעיני, כשהמוסר, ברלינסקי, הוא ששימש אז, מיוזמתו, כמקור. ברלינסקי סיפר לחוקר (ראה עמ' 109 לפרוט'), כי שדרין מוסר לווינשטיין, סבקו וגינדי יוסיפוביץ חשבוניות מס פיקטיביות בתמורה ל- 5% מהמס(?). בית המשפט אינו נותן כל אמון ומשקל לדברים אלו. המניע לפנית ברלינסקי לאנשי המודיעין היתה כוונתו לפגוע בווינשטיין, סבקו וגינדי, מרצונו לנקום בהם, לאחר שלטענתו - נמנעו מלהשיב לו את הפסדיו. היותו אז מקור מודיעיני חסוי, אף מלמדת על חששו מלמסור עדות גלויה, ומכאן שאפשר שידע כי דבריו אינם אמת או מלוא האמת. ברלינסקי אף שינה את גירסתו ומאוחר יותר טען כי שדרין הציע את חשבוניותיו תמורת 50% מסכום המס, וכנראה שאילן ציזיק טעה ברישום המזכר, ועניננו ב- 5% מסכום החשבונית או 50% מסכום המס. כפי שעוד יאמר, בית המשפט אינו יכול לקבוע כל ממצא על סמך עדויות מי מהנאשמים כנגד חברו בגין עניינם האישי, מחד, ורצונם וכוונתם לפגוע זה בזה, מאידך. נימוק נוסף לאי מתן כל משקל לדבריו אלו של ברלינסקי, אם כפי שנרשמו ב- ת/66 ואם בעדותו, הינה כי מתברר שהמידע בדבר "עיסוק" זה של שדרין אינו ממקור ראשון אלא "שמועות" מפי קבלנים אחרים שברלינסקי אף אינו נוקב בשמם.

23. ההתחשבנות של הנאשמים – לטענת ב"כ המאשימה, שיטת ההתחשבנות, לגירסת הנאשמים, היתה שבשלב הראשון מתחשבן ווינשטיין מול יוסיפוביץ ומוציא לו חשבונית על פי כמות העבודה שבוצעה, ובשלב השני מתחשבן וינשטיין מול שדרין ומקבל חשבונית מס ממנו, ושיטה זו מלמדת על נסיון להתאים את התשומות על פי חשבוניות שדרין לסכומי העסקאות שסבקו מדווח על פי החשבוניות שהוצאו ליוסיפוביץ, ומכל מקום - ההגיון מחייב כי השלב הראשון יהיה ההתחשבנות מול שדרין לגבי מה שאכן בוצע בשטח.

גם בטענה זו אין כל ממש. הרי סבקו ווינשטיין יודעים בבירור מה היא העבודה שבוצעה בתקופה שעובר להתחשבנות והיכן בוצעה. האין זה סביר שיתחשבנו קודם עם יוסיפוביץ, כך שידעו לבטח מה אושר לתשלום עבורם ומה היא עמלתם הצפויה, ורק לאחר מכן יתחשבנו עם קבלן המשנה שביצע חלק מהעבודה הכוללת. כך או כך, אין לשלול את שיטתם של הנאשמים, אף אם לדעת המאשימה השיטה העדיפה - שונה.

24. מרבית חשבוניות שדרין אינן מפורטות, כנדרש בס' 47 לחוק מע"מ-

טענה זו עשויה היתה להביא לאישום באי ניהול ספרים כנדרש בחוק ובתקנות, אך אין בכך כדי להוכיח שמדובר בחשבוניות פיקטיביות. חוקרי מע"מ כלל לא ניסו להעמיק את חקירתם ולברר היכן הם אתרי העבודה ומה הוא טיב העבודה בכל הנוגע לכל חשבונית וחשבונית. בהעדר ראיה ברורה בנידון מנועה המאשימה מלטעון, כטענתה בסיכומיה, שאי הפירוט מהווה "אינדיקציה" נוספת לכך שמדובר בחשבוניות כוזבות. בית המשפט כבר נתקל וראה חשבוניות מס שאינן מפורטות כהלכה, שהוצאו כדת וכדין.

25. אמצעי התשלום לשדרין –גירסת הנאשמים הינה כי התשלום לשדרין בוצע אם בשיקים ואם בהעברות בנקאיות לחשבונו בבנק לאומי. בהמשך הוסיף וינשטיין וסיפר כי לעיתים משך בעצמו כספים במזומן והעבירם לשדרין, לבקשתו. מעדות רעיה כץ, מנהלת החשבונות, עולה כי מעולם לא טיפלה בהעברות בנקאיות. מעין בהעתקי דפי חשבון הבנק של שדרין נראה כי בוצעו אך שלוש העברות בנקאיות, וסכומי ההפקדות בחשבון הבנק רחוקים מאד מהיקף התשלומים ששולמו לשדרין כנגד חשבוניותיו. בכרטסת שדרין בהנהלת חשבונות השותפות אף נמצאו שיקים שנמשכו לפקודת וינשטיין אך נרשמו כתקבול לשדרין, וההסבר שמסר ויינשטיין לכך היה כי פרע שיק זה בעצמו ומסר את המזומן לידי שדרין. מסקנת ב"כ המאשימה מכל זאת היא כי שדרין משמש אך כיסוי בספרי החשבונות לעסקאות וינשטין וסבקו. בית המשפט אינו יכול לקבל גם טענה זו. אף אם על שדרין החובה להפקיד את כל תקבוליו בחשבונו בבנק והוא לא עשה זאת, אין בכך ראיה חד משמעית על כוונת וינשטין וסבקו להתחמק ממס באמצעותו. שדרין רשאי ויכול לנכות את השיקים שקיבל למזומן תמורת עמלה או להעביר כספים לצדדים שלישיים. אם נכשל וינשטיין ברישום נכון של התקבול לשדרין בשיק שנמשך עבורו ושנפדה על ידי וינשטיין עצמו, במקום לרשום תקבול במזומן, ענייננו אך באי-ניהול ספרים כדרוש ולא מעבר לכך. ממילא, רוב תקבוליו של שדרין משמשים להוצאות שכר עבודה ועל פי העדויות שנשמעו הוא גם טרח והעביר כספים למשפחתו בסנט -פטרסבורג וחלקם בוזבז על ידו בבילויים עם חבריו.

26. פריסת תשלומים לשדרין למספר שיקים קטנים – הטענה כי מנסיבה זו ניתן ללמוד כי בכל מקרה ומקרה בו מפוצל תקבול לשדרין למספר שיקים מדובר בתשלום לשכיר של סבקו ווישטיין, לא תישמע. ניתן לקבל כי וינשטיין פיצל את התשלום דווקא לבקשת שדרין, לצרכיו, אם לשלם לעובדיו ואם לכיסוי הוצאות אחרות.

 

27. הפקדת כספי הלוואה שקיבל וינשטיין מבוריס פקר בחשבון הבנק של שדרין - נסיבה מחשידה זו מקבלת הסבר פשוט וסביר מפי וינשטיין. גם בהודאה ת/34 שנפסלה כראיה, מסביר וינשטיין כי קיבל הלוואה מבוריס פקר, אף הוא קבלן בניין, שנמסרה לו בשיקים שנמשכו מחב' "קסקד" והופקדו בחשבונו בבנק, כשחלק מאותם שיקים אף נמסרו לשדרין ונרשמו בכרטסת כתשלום המגיע לו עבור העסקות כח האדם בביצוע העבודות. בעדותו (עמ' 149) מרחיב וינשטיין בנושא ומבהיר כי לאחר התמוטטות שני קבלנים, מזמיני עבודות בהיקף גדול, הם "חירם גת" ו"מגיב מהנדסים", נותר חוב בגין עבודה שכבר בוצעה עבור קבלנים אלה, בסך של כ- 800,000 ש"ח, ולכן ביקש את ההלוואה, שהוזרמה לקופת העסק לכיסוי התשלומים ששולמו או שנדרשו לשלם לפועלים ולקבלני המשנה, כולל לשדרין. פעולה שכזו עולה בקנה אחד גם עם האפשרות ששדרין מבצע עבודות באמצעות עובדיו הוא, והוא זכאי לכספים המגיעים לו מסבקו ווינשטיין, ואלו משלמים לו, אם מחשבונם ואם מכספים שקיבלו כהלוואה מאחרים. יש עוד להוסיף כי בוריס פקר לא נחקר בנושא זה ולא הובא לעדות, ומכאן ההנחה שגירסתו אינה סותרת את גרסת וינשטיין בנושא.

28. חשבונות שדרין מהוות את מרבית התשומות בספרי וינשטיין וסבקו-

טענה זו טוב היה אם לא היתה נשמעת. גם אם ההיקף הכספי של חשבוניות שקוזזו בכרטסת התשומות בספרי נאשמים 1 ו-2 הינו כ- 10 מליון ₪, והן מהוות את רוב התשומות, אין בכך ראיה כי שדרין אינו קבלן משנה של ממש. ויינשטין וסבקו העידו כי העבירו יותר ויותר מעבודותיהם לקבלן המשנה שדרין. אם היה ממש בהגיון טענה זו מדוע אין להעתיק דפוס זה אף לקשרי העבודה שבין גינדי יוסיפוביץ בע"מ לבין ווינשטיין וסבקו, שהסכומים על פי חשבונותיהם שנוכו בספרי יוסיפוביץ מהווים את החלק הארי של הוצאותיהם?

29. עדות העד חנונוב לזר –עד הגנה זה מטעמו של ברלינסקי העיד (עמ' 369), כי עבד כשכיר אצל שדרין בשנת 2003 במשך כשמונה חודשים. הוא הציג תלוש שכר - נ/37. הוא הכיר את ברלינסקי דווקא כקבלן של שדרין,מעסיקו. כהזמת עדותו, הגישה ב"כ המאשימה לביהמ"ש את מרשם השכירים על פי מחשב מע"מ, לגבי המעסיקים עבורם עבד העד בשנת 2003. על פי רישומים אלו עבד העד, באותה תקופה , כשומר בחברות בשם "ירח צפון" ו"ניר בטחון" (ראה ת/73). כמו כן עולה מפלט המחשב כי מספר תיק הניכויים המופיע על תלוש השכר של חנונוב (נ/37) אינו קיים, בעוד שלשדרין אין ולא היה כל תיק ניכויים כמעסיק. טענת ב"כ המאשימה הינה כי מכל זאת נובע שאין להאמין לעדות העד ומכאן אף המסקנה כי שדרין מעולם לא העסיק עובדים.

גם טענה זו אינה במקומה. חנונוב לא היה מובא לעדות אם לא עבד כשכיר אצל שדרין. העד אינו יכול לדעת שתלוש השכר הניתן לו הינו, למעשה, זיוף. המסקנה היחידה העולה מפלט מחשב מע"מ ( ת/73) הינה כי בחברות "ירח צפון" ו"ניר בטחון" עבד אדם אחר, אולי עובד זר בלתי חוקי, תוך ניצול שמו ופרטיו של חנונוב להפקת תלושי שכר, או ששמו נוצל שם לניפוח הוצאות שכר במרמה. אין בכל זאת כדי לסתור את עדותו כי עבד עבור שדרין וקיבל ממנו את משכורתו.

30. לסיכום פרק זה הנני קובע כי הראיות הנסיבתיות, והמסקנות שמבקשת המאשימה לבסס על סמך ראיות אלו, אין בהם די על מנת להוכיח את אשמת נאשמים 1 ו-2 בעבירות המיוחסות להם. כל טענה וטענה, שאינה גוררת אחריה מסקנה אחת ויחידה, משקלה אפסי. על כן, גם ריבוי טענות אלו, כצירוף אפס לאפס, אינו יותר מכך. גם הריבוי עצמו - אינו ראיה. אף אחת מטענות אלו אינו יכול לשמש ראיה ונסיבה הקושרות את נאשמים 1ו -2 לאשמת ניצול שדרין כ'איש קש' המוציא חשבוניות מס לבקשת הנאשמים לכיסוי עסקאותיהם עצמם או לניכוי התשומות בספריהם, ומכאן שאף לא כולן יחד.

הראיות המצטברות לזכות גירסת הנאשמים כי שדרין פעל כקבלן משנה –

31. ב"כ הנאשמים 1 ו-2 פירט וריכז בסיכומיו את הראיות המלמדות, כדבריו - "כי שדרין הינו קבלן עבודה אשר חשבוניותיו משקפות עבודה אמיתית אשר בוצעה על ידו בפועל". בית המשפט אינו מצרף את חתימתו לקריאה זו ודי אם אומר כי המאשימה לא הרימה את נטל השכנוע המוטל עליה להוכיח את ההפך, כעולה מהאמור בכתב האישום, ודי לנאשמים בכך.

להלן התייחסותי לטענות ב"כ הנאשמים 1 ו-2 לענין זה.

קבלנים אחרים המעסיקים את שדרין

32. עד התביעה בוריס דריגרדסקי, מנהל חב' "פלקס גרופ לבניה", קיבל משדרין חשבוניות מס המציגות עבודה בסכום כולל של למעלה מ- 1.4 מיליון ₪. העד עומד על דעתו כי מדובר בעבודה שבוצעה בפועל, ואושרה לשביעות רצון המזמין (עמ' 30-29 לפרוטוקול). חוזה ההתקשרות נערך עם שדרין ישירות. גם אם התלווה ווינשטיין לשדרין מפעם לפעם וגם אם שמע העד משדרין כי עליו להתייעץ עם "שותפו" וינשטיין, אין בכך כדי לסתור את טענות ההגנה בדבר גירסת וינשטיין על העזרה שנתן לשדרין בעסקיו ועל נסיעותיהם המשותפות, מדי פעם, כידידים, או שהצטרף אליו על מנת להגיע לאתרי בניה שונים. לעד לא היה כל קשר עסקי עם וישנטיין והוא לא מצא לנכון לפנות לוינשטיין כאשר שמע ששדרין נעצר.

עד התביעה מוריס אלון, קבלן ירושלמי, בעל השליטה בחברת מוריס אלון בע"מ, מזהה את תמונות שדרין כמי שאיתו נערך חוזה העבודה ת/46. החשבוניות שהגיש שדרין ייצגו עבודה שבוצעה בפועל על ידי עובדים מסין. אומנם ברלינסקי, אותו הכיר קודם לכן, הוא שהציג לאלון את שדרין, כשזה חיפש קבלן משנה לביצוע עבודה, ואף תירגם עבור שדרין את חוזה העבודה הכתוב בעברית ואת שיחות ההתחשבנויות ביניהם, אך מכל מקום, השיקים, תקבולי העבודה, נמשכו לזכות שדרין ולא אחר, ובסיכומו של יום, אין כל דרך לקבל את טענת ב"כ המאשימה כי הוכח כדרוש שהתקשרותו של אלון הייתה עם שדרין רק ככיסוי לווינשטיין וסבקו, שכלל אינם היו מוכרים למוריס אלון, ואף לא ככיסוי לעובדי ברלינסקי. בקשתה מבית המשפט במהלך המשפט לצרף עובדות אלו כאישום ולהזהיר את ברלינסקי כי תבקש מבית המשפט להרשיעו בעבירה זו של מסירת חשבוניות כוזבות למוריס אלון, אף שאינה נזכרת בכתב האישום, אינה מבוססת דיה.

והערה נוספת: אם התביעה עצמה אינה בטוחה מי מבין השניים, ווינשטיין או ברלינסקי, היה זה שהפעיל את שדרין כ"איש קש", בהתקשרותם מול מוריס אלון, וברור שאף בית המשפט יתקשה לקבוע ממצא ברור במחלוקת זו, האם ממילא אין זו מחובתו של בית המשפט לזכות את אותם הנאשמים מהעבירה המיוחסת להם בכל הקשור בחשבוניות המס של שדרין שנמסרו למוריס אלון, והמהווים חלק מעובדות כתב האישום כאמור בטבלה המצורפת כנספח לאישומים שבכתב האישום?

עד התביעה, הקבלן יצחק שטרן, מנהל חב' ישרתם בע"מ, חב' בניה, העיד כי העסיק קבלן משנה בשם שדרין דמיטרי, ואיש הקשר בינו ובין שדרין היה אחד יעקב מרגוליס, שאינו ברלינסקי. יעקב מרגוליס לא נקרא כעד. העבודה, עבודת צבע, בוצעה כיאות. בית המשפט אינו יכול ואינו רשאי לקבוע כי יעקב מרגוליס אינו זה שקיבל עליו את ביצוע העבודה, ולא יכול היה לבצעה, ועל כן "העביר" את ביצוע העבודה לקבלן משנה אחר, שדרין, הרשום כעוסק והמחזיק פטור מניכוי במקור משלטונות מס הכנסה, המבצע את העבודה באמצעות עובדיו הוא, מוציא את החשבוניות, מקבל את התמורה עבור העבודה, ואולי אף משלם ליעקב חלק מרווחיו כקומיסיון ויעקב מדווח על הכנסות אלו כדת וכדין.

הקבלן אולג וילשנסקי, עד תביעה גם הוא, מנהל חב' "גרופ", מעיד כי שדרין היה קבלן משנה שלו, שביצע עבורו עבודות וקיבל תשלום בשיקים לפקודתו, כתמורה. מדובר היה בעבודות גמר בבניינים. מי שתיווך וקישר ביניהם היה אדם בשם יעקב, ושוב – אין מדובר בברלינסקי, אלא איש שאמנם היה קבלן משנה אך – "התיק שלו היה סגור רוב הזמן" (עמ' 76 לפרט') – גם כאן לא ניתן לשלול את האמור לעיל לעניין חב' ישרתם בע"מ, וגם אם התחמקו שדרין ויעקב מתשלום מלוא המס המגיע מהם, אין בכך ראיה להיות שדרין איש קש לויינשטיין וסבקו אלא דווקא ההפך מכך. שדרין היה מגיע למשרד העד גם לבדו, ללא ליווי, וכשהתעוררו בעיות באתר העבודה העד היה פונה גם לשדרין ולא רק ליעקב.

עדת התביעה ברכה נעים, מנהלת המשרד בחב' "רום גבס" העידה כי שדרין היה מקבלני המשנה של החברה והחשבוניות שהגיש תואמים את העבודה שביצע באמצעות עובדיו והחשבוניות נרשמו בכתב על ידה ובחתימתו, רק אחרי ברור של כמות העבודה שבוצעה בפועל. את שמות נאשמים 1 ו-2, מעולם לא שמעה, לא משדרין ולא מלוחה, היינו, העד אלכסיי טל, שהתלווה אליו. היא מספרת כי לעיתים הסכימה לבטל את ההגבלה "למוטב בלבד" על גבי השיק שמשכה לזכות שדרין, וזאת לבקשתו. גם בכך אין כל רע, כי , כאמור, שדרין רשאי היה לנכות את השיקים למזומן, לצרכיו המידיים. לוחה עצמו העיד כי הוא עבד כמנהל עבודה אצל שדרין (ראה עמ' 87-88), וקיבל ממנו את שכרו במזומן, והוא שהיה איש המקצוע בשטח. הוא אף היה מעביר ומוסר את משכורות הפועלים משדרין לידיהם. גם לוחה לא ראה מעולם את ווינשטיין וסבקו יחד עם שדרין. הוא אף מספר שכשבחר להתנתק משדרין ולהפוך לעצמאי, הוא לקח עימו חלק מהפועלים שעבדו קודם עבור שדרין (עמ' 89 לפרוטוקול). ככל הנראה מדובר בתופעה שכיחה.

עד ההגנה גינדי לוריא (עמ' 246 לפרוטוקול), מנהל חב' לוריא בע"מ, מעיד כי שדרין תפקד מולו כקבלן משנה, לשביעות רצונו המלאה. שדרין הגיע אליו בחיפוש אחר עבודה. הוא שחתם על חוזה העבודה (נ/21) והוא שהוציא את החשבוניות וקיבל את התמורה בשיקים לפקודתו. הוא ראה את שדרין מביא פועלים. לא ידוע לו על כל קשר בין שדרין וווינשטיין (ראה עמ' 249).

הקבלן האחרון ברשימה זו היא חב' משולם לוינשטיין, שמטעמה העידו העדים מיכה סנה, סמנכ"ל ביצוע (עמ' 278-275 לפרוטוקול) וארקדי קורנפד, מנהל עבודה (עמ' 315-312 לפרוטוקול). מעדותם וממסמכים שהוגשו (נ/24 ואילך), עולה כי נחתמו הסכמי עבודה עם שדרין לאספקת אבן ולעבודת הבניה וכי העבודה בוצעה לשביעות רצונם. קורנפלד מעיד כי נפגש מספר פעמים עם שדרין, את הצעת המחיר קיבל משדרין ואף ראה אותו בשטח כשהאבן סופקה והעבודה בוצעה. אין ספק כי חברה זו לא הייתה משלמת לשדרין תמורת החשבוניות שמסר, ללא שהעבודה בוצעה ואושרה.

שדרין אף הועסק כקבלן משנה עבור נאשמת 3, א.ע. מרום. על פי עדותם של משה עוזרי ודניאל אדרי (עמ' 358-328 לפרוטוקול), בעלי השליטה בא.ע.מרום, עד להעברות מניותיהם לברלינסקי בינואר 2003, שדרין הובא על ידי ברלינסקי, שהיה קבלן משנה העיקרי שלהם, כקבלן משנה נוסף, כפתרון למצוקת כח אדם מקצועי לביצוע העבודה. עוזרי ראה את הפועלים שהביא שדרין באתרי העבודה (עמ' 329). שדרין עבד ישירות מול החברה והוא שהגיש את החשבוניות, לאחר שהעד התחשבן עמו בהתאם לעבודה שבוצעה. גם דניאל אדרי מעיד על הסכם עבודה שנחתם ישירות עם שדרין (נ/17) (עמ' 335). להתרשמותו, שדרין היה איש מקצוע והבין בעבודה וידע להתווכח עימו על מחירים וכמויות (עמ' 338). הוא אף ראה כי שדרין מגיע לבדו לאתרים.

ראיה נוספת בעלת משמעות רבה, הפוגמת בטענות התביעה, הינה עדותו של ברלינסקי על כך שכשנסע לטיול לפראג עם שדרין, ושיבתם ארצה התעכבה בגין שביתה בנתב"ג, התקשר אליהם ויינשטיין מדי יום לשאול מתי שדרין חוזר ארצה (עמ' 234 לפרוטוקול). עדות זו מלמדת כי ווינשטיין היה זקוק לשדרין בארץ, וניתן להסיק מכך כי היה זקוק לו לביצוע עבודות, באמצעות קבוצת עובדיו. אם שדרין רק רושם חשבוניות, לא הייתה כל דחיפות לשובו ארצה לצורכי עסקיו של וינשטיין!

ראיה אחרונה בנושא הינה הרישום ביומני שדרין (ראה בעמ' 4 לת/70), כדלקמן:

"ארקדי חייב לי 103,000 (36,000 + 67,000) עבור העבודה"

הדבר מדבר בעד עצמו. ווינשטיין חייב לשדרין "עבור עבודה" ומצב דברים זה אפשרי אך אם שדרין אכן מבצע עבודה עבורו (ראה גם התרגום נ/31, עמ' 7).

לסיכום, ניתן לומר כי הן עדי תביעה וכן עדי הגנה רבים, ממקבלי חשבוניות המס משדרין, אינם תומכים בגרסת התביעה אלא דווקא מערערים את יסודותיה, וגם כל אשר מנסה המאשימה לדלות מבין השורות בעדויות אלו כראיה לחובת הנאשמים, אינו חד משמעית לחובתם ומשמעותו ניתנת אף לפרשנות אחרת, הנוחה להגנה.

הקבלנים שקיבלו חשבוניות מס משדרין ולא נקראו כעדים

33. ב"כ הנאשמים 1 ו-2 טוען כי משנמנעה המאשימה מלזמן לעדות את נציגי כל יתר העוסקים המאוזכרים בטבלה נספח א' לכתב האישום, המהווה את פירוט הסכום הכולל של חשבוניות שדרין הנזכר באישום הראשון כנגד הנאשמים אלו, ומדובר בעשרות קבלנים או מזמיני עבודה, כבר בכך יש כדי לשמוט את הבסיס תחת האישום, שהרי התביעה לא הוכיחה את מלוא יסודות העבירה, אלא אך בחלקן הקטן. במילים אחרות: אין בפני בית המשפט כל ראיה מוכחת או עדות בדבר נסיבות מתן חשבוניות מס אלו, כיסוד הכרחי להוכחת העבירה. ואכן, מאחר שאין בידי התביעה להשתמש לחובת הנאשמים 1 ו-2 באימרתו המפלילה לכאורה של וינשטיין, ת/34, וכאשר בית המשפט אינו מוכן להסיק מעדויות מקבלי החשבוניות משדרין כי שדרין איננו קבלן משנה בפועל והינו אך "כיסוי חשבונאי" כלשון החוקרים, עבור ווינשטיין, סבקו וברלינסקי, ממילא כל הסכומים הנזכרים בטבלה א', הנוגעים במקבלי חשבוניות מס משדרין שלא העידו במשפט, דינם להימחק ויש לנכות מהסכום הנזכר באישום הראשון את מלוא סכומי חשבוניות אלו.

ממילא, אין לטענה זו חשיבות לענייננו, כאשר בסיומו של יום, התביעה לא עמדה בנטל הוכחת האישומים הראשון, השני, השלישי, הרביעי והחמישי כנזכר בכתב האישום, אם כי, כפי שיאמר בהמשך פסק הדין, אין בכך כדי להביא לזיכויים המלא של הנאשמים מכל אשמה, מחמת הספק.

"יומני שדרין" –

34. כזכור נתפסו בחיפוש שנערך בבית מגוריו של שדרין שתי מחברות בהם נהג לרשום פרטים שונים הנוגעים לעסקיו (נ/29). הרישומים במחברות אלו תורגמו הן באמצעות ההגנה (נ/31), והן מטעם התביעה (ת/70). לא ניכרים הבדלים משמעותיים בין שני התרגומים. העולה מהתרגום הוא שרב הנסתר על הנגלה וקשה להבין את רישומיו של שדרין.

לא נראה לי כי קיימת מחלוקת כי ענייננו ברישומים אוטנטיים של שדרין. כתב ידו זוהה ע"י ברלינסקי בעדותו (עמ' 375 לפרוט'), והעד בטקיס אישר את נוהגו של שדרין לרישום תנועת כספיו במחברת (עמ' 290 לפרוט'). עובדה זו מאושרת אף על ידי העד ליפניצקי אלכסנדר. גם לא עשויה להיות מחלוקת בדבר מועד רישום הדברים, כאשר בעמוד הראשון מופיעה רשימת החשבוניות שנמסרו לארקדי, התואמות את החשבוניות שנרשמו בכרטסת של שדרין בהנהלת החשבונות של סבקו ויינשטיין, בשנת 2003, אפילו במספריה.

ממצב דברים זה אני למד כי הכינוי "ארק" הרשום ביומנים חייב להיות ארקדי ווינשטיין, ולאור התנהגותו של ברלינסקי בשיחתו עם אלכס מינקוביץ שהוקלטה ושעליה עוד ידובר, הרי ברור שיאשה הנזכר ביומנים הינו יעקב (יאשה) ברלינסקי בעצמו. שמות וכינויים נוספים שנרשמו ביומנים כמו מרט, מישה, ליוניה קיינובסקי, סאשה ויאשה השמן, מוכרים היטב לנאשמים, ואף יתכן כי סאשה הוא אחיו של ברלינסקי. היות ואנשים אלו לא הובאו לעדות, אין כל דרך לאשר את זהותם במידה הנדרשת במשפט.

בהחלטתי מיום 27.01.2007 (עמ' 313-310 לפרוט'), קבעתי את קבילות היומנים כראיה, על אף העובדה כי עורך היומנים לא העיד ולא ניתנה לב"כ בעלי הדין אפשרות לחקרו על רישומיו וליתן הסברים לכתוב. מבלי לחזור על כל האמור שם, הרי לטעמי, אי קבלת המסמך כראיה, על אף שהוא נתפס כדין, רק בגין הימלטותו של שדרין מהארץ, יש בה כדי לגרום עיוות דין של ממש לנאשמים, והן לפגוע בגילוי האמת. על כן, כאשר ממילא נוטים בתי המשפט כיום, בבואם להתייחס לשאלת קבילות ראיות, ליתן את הדגש לשאלת משקל הראיה ופחות לטעמים הפורמליים לכשרותה, וכאשר הראיה רלוונטית למשפט, יש לקבלה. יחד עם זאת, בית המשפט ישקול את המשמעויות העולות מראיה זו בהסתייגות הנדרשת מהעדר עדות וחקירה נגדית של שדרין, כמו שהיה נאשם 5 בכתב האישום והיה מעורב עמוקות בפרשה נשוא תיק זה. אין לשכוח כי היומן נכתב על ידי שדרין, שהרישומים מקוריים ואוטנטיים והם נכתבו ממש במהלך ניהול עסקיהם של שדרין והנאשמים ונושאם הינו ההתקשרויות העיסקיות שביניהם. על כן אף ניתן לקבל ראיה זו במסגרת החריג לעדות השמיעה שבסעיף 9 לפקודת הראיות [נוסח חדש], כאמור בע"פ 7293/97 זאפר נ' מ"י, פ"ד נב(5) 460, בעמ' 471, שם נקבע כי במקרים המתאימים רשאי בית המשפט לקבל ראיה המהווה אימרה ספונטנית כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, וזאת על אף שמוסרם לא העיד במשפט. הרי שדרין נהג לרשום את רישומי יומנו דווקא בדרך הנזכרת בסעיף 9 הנ"ל, - "בשעה שנעשה לפי הטענה, מעשה העבירה או בסמוך לפניו או לאחריו...".

 

יתכן אף שאימרותיו של שדרין כפי שהועלו בידו על הכתב, קבילות גם בהתאם לאמור בסעיף 10א' לפקודת הראיות, כאשר נותן האימרה אינו עד, וזאת כאשר, כאמור שם – "לא ניתן למוצאו", ובית המשפט משוכנע – "כי אמצעי פסול שימש להניע.... את נותן האימרה מלתת את העדות". המניע הפסול הינו הימלטותו של שדרין מאימת הדין כאשר מנסיבות העניין עולה כי הוא עצמו עבר עבירות חמורות בניגוד לסעיף 117(ב) לחוק, באי דיווח על עיסקאות בסכומים ניכרים. הרי "המניע הפסול" אינו חייב להיות מיוזמת אחד הנאשמים או מטעמו דווקא. בריחת שדרין נבעה מחששותיו מתוצאות מהלכי הרשויות הצפויים כנגדו. אומנם בע"פ 553/81 כלבוני נ' מ"י, פ"ד לו(2) 748, בעמ' 735, נאמר כי אם בריחתו של עד מהארץ נבעה מרצונו הוא להתחמק מהעונש הצפוי אף לאחר ששיתף פעולה עם חוקריו, הרי המקרה אינו נכנס לגדר סעיף 10א(ב), באשר כוונת המחוקק בסעיף חוק זה היתה אך למקרים בהם הנאשם או חבריו הם שמבקשים לסכל את עשיית הצדק על ידי העלמת העד, אך עדיין גם פרשנות הפוכה עולה בקנה אחד עם לשון החוק. מכל מקום, אם לטענת המאשימה היו אלה נאשמים 1 ו- 2 שיזמו את ניסיון בריחתו של שדרין מהארץ, בתאריך 20.02.2004, כאמור באישום השביעי, מנועה המאשימה מלטעון, מכח עקרון המניעות הדיונית, כי בריחתו המאוחרת לא נבעה מהמניע הפסול של נאשמים אלו, לשבש את ההליכים כנגדם ולסכל עשיית צדק במשפטם.

 

כאמור, מתקשה בית המשפט להבין לאשורם את משמעות כל הרישומים ביומן, אולם יש לקבל את טענת הסניגורים כי אם היה שדרין איש קש בלבד שכל תפקידו מצטמצם ברישום חשבוניות תמורת חלק מהמע"מ שעל פי החשבוניות, לא היה לו כל צורך ברישומים כמפורט שם המלמדים על התחשבנות מורכבת בינו לבין ויינשטיין וקבלנים אחרים, שאינם ברורים ונהירים לזר המעיין בהם. כזכור, נרשמים שם גם פרטי הוצאות בהם עמד כצורכי מזון, תיקון רכבים או עורכי דין. כחיזוק לטענה זו מצביע ב"כ הנאשם על פלט שיחות הטלפון של שדרין (נ/5), מהם עולה כי שוחח עם מתווכים, סוכני ביטוח, עורכי דין ובעיקר קבלני בניה רבים, מסוגים שונים, ולא רק עם סבקו, גינדי יוסיפוביץ או א.ע. מרום, והצדק עמו.

אך גם המאשימה מבקשת לעשות שימוש ברישומי יומני שדרין, כראיה נגד הנאשמים, ויש אף ממש בטענתה זו, כפי שעוד יובהר בהמשך.

מי "הפעיל" את שדרין ועמד מאחוריו

35. גירסת התביעה לאירועים נשוא פרשתנו הינה כי שדרין הופעל על ידי נאשמים 1 ו-2 להוצאת חשבוניות כוזבות למטרת ניכוי תשומות ולהעלמת חלק מעסקאותיהם מול קבלנים אחרים. למעשה, זאת אף "גירסתו" של ברלינסקי. מנגד, הגנתם של נאשמים 1 ו-2 הינה כי שדרין, גם בהנחה שאינו קבלן משנה של ממש, הרי מפעילו כ"איש קש" הינו ברלינסקי, ועניננו, בפועל, בביצוע עבודות באמצעות הפועלים שבשליטת ברלינסקי. מצב הדברים הוא שהנאשמים מטיחים את האשמה האחד ברעהו, על מנת להיחלץ ממצוקתם. לכאורה, עשויה היתה המאשימה "להנות" מסיטואציה שכזו, אך בפועל, כשעל בית המשפט לקבוע ממצא עובדתי במחלוקת זו, ואם נדקדק בפרטים מתברר שאין בידי לעשות כן, התוצאה המתקבלת עשויה להיות הפוכה.

כזכור, גירסת ווינשטיין וסבקו, הנתמכת בעדותם של יוסיפוביץ ובטקיס, הינה כי משנזקקו לקבלני משנה השולטים בקבוצת עובדים מתאימה, או לאדם שיעסיק את הפועלים הזרים שנאלצו לפטר ואף ידאג לפועלים נוספים, הציע והכיר להם ברלינסקי את שדרין, וזאת בפגישה שהתקיימה בספטמבר-אוקטובר 2002, במשרדי יוסיפוביץ, שם השתמשו, בחלקו, כמשרדם. ברלינסקי טוען כי בפגישה זו הם שהכירו לו את שדרין וזאת בשעה שהוא זה שחיפש קבלן משנה לצורכי עבודתו עבור א.ע.מרום.

בית המשפט אינו נותן כל אמון בעדויות כל החמישה בכל הקשור במחלוקת זו. אם גירסת ווינשטיין וסבקו הינה כי ברלינסקי מכיר להם קבלן משנה שיעבור עבורם, מדוע הם מזמינים לחדר את יוסיפוביץ ובטקיס לאישור העסקת שדרין כקבלן משנה (ראה עמ' 285 לפרוטוקול). בטקיס עצמו נזהר בעדותו מלאשר ששמע מפי ברלינסקי כאילו שדרין הינו רק "איש קש" (עמ' 289 לפרוטוקול) ומספר כי לאחר מכן התיידד עם שדרין שאף הבחין בו, מפעם לפעם, באתרי העבודה. על היות ברלינסקי זה "שהביא" את שדרין, הוא שומע רק מפי וינשטיין, דהיינו – עדות שמיעה. וינשטיין טוען כי גינדי ובטקיס היו מעוניינים להיות נוכחים בפגישה "כי רצו לדעת איך נפתור בעיות לוח הזמנים" (עמ' 121 לפרוטוקול), אך גינדי ובטקיס אינם מאשרים זאת, והדבר אף אינו סביר.

השאלה הנשאלת הינה מדוע עומדים ווינשטיין וסבקו על גירסתם כי פגישת ההכרות עם שדרין התקיימה בספטמבר/אוקטובר 2002, כאשר חשבונית המס הראשונה(!) שמוציא שדרין הינה דווקא לסבקו, מתאריך 30.9.02, ומסכומה ומשיטת ההתחשבנות החד-חודשית שביניהם נובע כי מדובר בחשבון עבור עבודה שנמשכה כחודש ימים, שאז ברור כי ההכרות הייתה חייבת להתרחש ביולי או אוגוסט. יתכן כי הסיבה לכך הוא העובדה ששדרין נרשם כעוסק במע"מ רק ב- 1.6.02, ווינשטיין מבקש לחזק בכך את גירסתו כאילו שדרין כבר עבד בשטח והיה בעל ניסיון, אפילו לתקופה קצרה. הרי גם בהודעתו השניה- ת/7, טוען וינשטיין כי כשפגש ראשונה את שדרין – "היה לו כבר תיק, הוא עבד כבר". וינשטיין מוסיף כי באותה פגישה הציג שדרין תיק מסמכים, כולל אישור לניכוי מס במקור וניהול ספרים. מצער הדבר כי המאשימה לא טרחה לברר את מועדי רישום שדרין במס הכנסה ואת מועד פתיחת חשבון הבנק העיסקי של שדרין בבנק לאומי, שם נעזר בווינשטיין לפתיחתו, כגירסת האחרון.

מכל מקום, להתרשמותי השותפות בין ווינשטיין וסבקו הינה כי סבקו הוא הכח ווינשטיין הוא המח, ולאו דווקא רק במובן החיובי. ווינשטיין נעזר בסבקו כדי להרחיק איומים ולחצים, כפי שאירע בפגישה השניה שבינם לבין ברלינסקי. יוזמתו של וינשטיין לנסות ולהפיל בפח את ברלינסקי בשליחת הבעל המקורנן, מינקוביץ, להקליט בסתר את מאהב אשתו, ברלינסקי, בשימוש בצילומי דפי יומניו של שדרין, מלמדת על אופיו כתחבולן. העובדה כי נחטף בעבר על ידי ברלינסקי ואך אויים על ידו מספר פעמים, מלמדת, לדעתי, דווקא על אופיו של ווינשטיין וכי יש ממש בדברי ברלינסקי על התנהגותו של ווינשטיין כלפיו. מדוע לא מיהרו נאשמים 1 ו-2 להתלונן במשטרה כנגד ברלינסקי? כך אף בענינו של ברלינסקי, המודה בפה מלא כי ניסה לגבות חובות באלימות ואיומים, מודה בעסקאותיו המפוקפקות בהעברת השליטה בחב' א.ע.מרום, הן אליו והן ממנו לאחרים – גובי חובות, ואף בדבר עסקאות בלתי חוקיות כשיטה אותה אימץ לגביית חובות וינשטיין. אין להאמין כי אינו יודע את המניע והסיבה האמיתיים לדקירתו, כשהיה אך כפסע בינו ובין מותו. ברלינסקי נשמע כדובר אמת בהודייתו, מעל דוכן העדים, בעבירות אותן ביצע, והתרשמותי מווינשטיין הינה כי כשיטה, לא בחל בכל מעשי מרמה ותחבולה בעיסוקיו, ואין כל ממש בנסיונות היתממותו. למזלו, לא עמדה המאשימה בנטל הוכחת האישומים שבחרה לייחס לו. ואם מודים הן וינשטיין (עמ' 153) והן סבקו (עמ' 192), שברלינסקי ושדרין מתחלקים בהכנסות שדרין, ללא דיווח כחוק, ולמרות זאת בחרו להעסיקו, בטענה כי חשוב מכל היה להם להשיג קבלן משנה לביצוע העבודות להן התחייבו, הרי בכך הם מודים כי נתנו ידם, ביודעין, אף אם בעקיפין, להפרת חוק ומכאן, שוב, שיש להיזהר עד מאוד במתן אמון כל שהוא בגרסאותיהם.

בפגישה השניה, המתרחשת במשרד נאשמים 1 ו-2 כשנה מאוחר יותר, באוקטובר 2003, מופיע ברלינסקי מלווה בארבעה אנשים, המתוארים על ידי בטקיס כ"גורילות רוסיים". ווינשטיין מספר בעדותו כי לפגישה זו הגיע ברלינסקי ללא הודעה מוקדמת, ודרש, באיומים, שישיבו לו חצי מיליון ₪ שהם, נאשמים 1 ו-2, חייבים לו (עמ' 134 לפרט'). לדבריו, טענת ברלינסקי היתה כי הוא זה "שהביא את שדרין", וברלינסקי היה אמור להרוויח מעבודת שדרין, אך ווינשטיין וסבקו "ניתקו" את שדרין ממנו, והם שמשתמשים בו ולכן הוא זכאי לסכום זה כפיצוי. גם סבקו מספר על פגישה זו בעדותו (עמ' 179 לפר') ולגירסתו ברלינסקי טען שהוא "עבד עם שדרין", ושוינשטיין וסבקו לא שילמו לו את הכסף המגיע לו, בסך 500,000 ₪. כשהתבקש סבקו, במהלך עדותו, להרחיב ולהסביר את דרישת ברלינסקי, הוא התקשה בכך (עמ' 137). להתרשמותי, סבקו הבין יפה את הנאמר באותה פגישה אך בחר להסתתר מאחורי חזותו כאיש עבודה חסר כל תחכום. גינדי העיד (עמ' 256) כי בפגישה זו טען ברלינסקי כי וינשטיין "גנב את קבלן המשנה שלהם", הוא שדרין, וכי הוא דורש פיצוי על כך שהם גזלו את שדרין שעובד עתה עימם ולא עם ברלינסקי. האחרון, בטקיס, המעיד על הנאמר בפגישה (עמ' 290 לפרט'), מספר כי שדרין טען ש - "דפקתם לנו את איש הקש שלנו" והוא זכאי לכסף שהוא דורש "על הנזק שנגרם לנו כביכול משדרין", לאחר שאינו יכול להרוויח יותר מחשבוניות כוזבות שמוציא שדרין, שכיום עובד עם ווינשטיין וסבקו "באופן חוקי".

כשנקרא ברלינסקי בחקירתו הנגדית להסביר את אשר התרחש והוסכם באותן שתי פגישות, גירסתו היא שבפגישה הראשונה, בספטמבר 2002, סוכמה עם ווינשטיין השיטה בה ישיב לברלינסקי את חובו אליו, סכום של כ - 100,000 ₪, וסוכם ששדרין, שהובא לפגישה על ידי וינשטיין, יעבוד כקבלן משנה עבור ברלינסקי וברלינסקי ינכה לעצמו 10% מהכנסותיו של שדרין, עד לפרעון החוב. הפגישה השניה, באוקטובר 2003, התקיימה לאחר ששדרין הודיע לברלינסקי כי החליט להפסיק לעבוד עבורו, והוא ממשיך לעבוד רק עבור ווינשטיין וסבקו, וכתוצאה מכך נגרם לו נזק, כשנמנע ממנו מלהשלים עבודות שחב' א.ע.מרום התחייבה לבצע, בגין חוסר כח אדם - העובדים של שדרין. הוא ראה בוינשטיין ובסבקו את אלו שמנעו ממנו את עזרתו ועבודתו של שדרין כקבלן משנה כך שהם אחראים לנזקו. לכאורה, טענה לאחריות נאשמים 1 ו-2 בעילת "גרם הפרת חוזה", כשבגין לחציהם הפר שדרין את התחיבותו לבצע עבודות כקבלן משנה עבור א.ע. מרום (ראה עמ' 212 לפרוטוקול).

גירסה זו סותרת מהותית את דבריו בהמשך עדותו, בתשובות לשאלות ב"כ נאשמים 1 ו-2, כאילו שדרין למעשה "מייצג" את העובדים של ווינשטיין (עמ' 237 לפר'). הרי אין כל הגיון בכך שברלינסקי רואה את וינשטיין כאחראי על "גזילת" שדרין, כקבלן משנה, מלהמשיך את חוזה עבודה שנכרת בין א.ע. מרום וקבלן המשנה שלה, כאשר , לכאורה, העובדים הם ממילא עובדי סבקו ווינשטיין, שאז טענת ברלינסקי היתה אמורה להישמע כנגד ווינשטיין, השולח את עובדיו לעבוד במקום אחר ולא עבור א.ע.מרום, כמובטח וכמוסכם, לכאורה, עם ברלינסקי, בפגישה הראשונה.

בנוסף לכך, אם העסקת שדרין אצל ברלינסקי הינה לכיסוי חוב של כ- 100,000 ₪, וגם לטענת ברלינסקי החלק הארי של חוב זה, כ- 70,000 ₪ (ראה עמ' 233), כבר הוחזר, מדוע שידרוש, בפגישה השניה, פיצוי של 500,000 ₪?

אין להאמין לאיש מחמשת הנוכחים ולגירסאותיהם באשר למתרחש בשתי הפגישות, פרט לכך שאין חולק שלפגישה השניה הגיע ברלינסקי מלווה באנשי זרוע בכוונה לגבות חוב, שמקורו אינו ברור, מווינשטיין וסבקו, אך ווינשטיין אינו לבד ואיש כסבקו אינו מטרה קלה לסחיטה. גירסת ברלינסקי אינה סבירה ואינה הגיונית, וגירסאות האחרים, השונות זו מזו, אינן מאפשרות כל ממצא, אף אם ברור ששדרין ועיסקו כקבלן משנה הינו נושא הסכסוך. להתרשמותי, כל אחד מהנוכחים בפגישה מגלה טפח ומסתיר טפחיים, על מנת להימנע מלהסתבך במסכת השקרים וההתנהלות הבלתי חוקית, לכאורה של עסקיהם. על כן, בית המשפט יאמץ לחובת כל נאשם רק את המשתמע לחובתו מדבריו הוא, או מדברי עדיו, לא מעבר לכך.

בסיומו של יום אין לדעת אם ברלינסקי מנסה לגבות כסף מוינשטיין וסבקו כפיצוי על גזילת "איש הקש", שנהג להוציא חשבוניות כוזבות לשימושו של ברלינסקי, או פיצוי על אבדן כח אדם מיומן, עובדי שדרין, לביצוע עבודה לה התחייב, כששדרין נשלח עתה על ידי ווינשטיין לבצע עבודות באתר בניה אחר עבורו.

עוד יש להוסיף בפרשה זו כי בטקיס מספר בעדותו (עמ' 298) שברלינסקי התקשר אליו ושוחח עימו על הדרכים להחזרת חוב וינשטיין אליו, והציע כי בטקיס יקבל חשבוניות של ברלינסקי עבור העבודה שוינשטיין יבצע ואת התמורה, קרן הסכום הנרשם בחשבונות, יעביר לווינשטיין, אך את סכום המע"מ יעביר לברלינסקי, להחזר החוב. כלומר במצב זה וינשטיין יאלץ לשלם את סכום המע"מ מכיסו, או שינכה מס זה מול תשומות כוזבות. בטקיס מספר כי סירב להצעה בגין אי החוקיות שבכך, שלכאורה וינשטיין יאלץ שלא לשלם את סכומי המע"מ - "כמו שצריך או בכלל לא". אם יש אמת בסיפור זה, הרי המסקנה היא שהן ברלינסקי והן וינשטיין יודעים כי שדרין הינו כחומר ביד היוצר דווקא בידי וינשטיין, לשימושו כמוציא חשבוניות כוזבות, אולם אין לסיפור זה הנשמע מפי בטקיס כל תמיכה או סיוע ממקור אחר, ולאור העימות שבין וינשטיין ומקורביו ובין ברלינסקי, מתקשה בית המשפט להסתפק בעדותו זו של בטקיס לשם קביעת ממצא לחובת מי מהנאשמים בפרשה.

הקלטת השיחה שבין ברלינסקי לאלכס מניקוביץ

36. לאחר הגשת כתב האישום ולאחר שנאשמים 1 ו 2, באמצעות בא כוחם דאז, עו"ד דוברונסקי, גילו את יומני שדרין, נ/29, בחומר החקירה שהועמד לעיון עורך הדין, טיכסו השניים עצה והרעיון שהועלה ושנבחר היה לבצע "תרגיל חקירה" כנגד ברלינסקי בניסיון להקליט את תגובתו להצעה להעלים את דפי היומן , על הכתוב בהם, מידיעת המאשימה. לביצוע ההקלטה בחרו השניים את אלכסנדר מניקוביץ, מי שהיה בעלה של העדה יאווה סוירב, מנהלת החשבונות, שבינתיים התגרש ממנה, לאחר שהתגלה לו כי היא בגדה בו בניהול רומן עם ברלינסקי. מניקוביץ מספר בעדותו (עמ' 280 לפרוטוקול), שקבע טלפונית פגישה עם ברלינסקי, וכשהשניים נפגשו הציג מניקוביץ לפני ברלינסקי את העתקי צילום ודפי היומנים, כשהוא יודע כי במעשהו זה הוא עשוי לפגוע בברלינסקי וזהו המניע להסכמתו להיפגש עימו ולהקליטו. השיחה התקיימה ברוסית והוקלטה בשלמותה, ותמליל תרגומה הינו ת/72, מטעם מתורגמן המאשימה ונ/23, מטעם מתורגמני הנאשמים. הוא מציע לברלינסקי שהניירות יועלמו בתמורה לתשלום לשולחיו, שאת זהותם לא גילה.

מכשיר ההקלטה הדיגיטלי הוגש כראיה. איש אינו טען כנגד תקינות ההקלטה. הצדדים חלוקים על תרגום התמליל, כאשר מדובר בעגת עבריינים, ברוסית, כשהמשוחחים מרבים לקלל. גם המתורגמנית מטעם בית המשפט, שנכחה באולם המשפטים על מנת לתרגם לסבקו, שאינו שולט בעברית, את הדיונים והנאמר במשפט, התקשתה לתרגם קטעים מהשיחה המוקלטת (ראה עמ' 390 לפרוט'). מאחר ואין תרגום מוסכם על בית המשפט להיזהר במתן משמעות לנאמר שם, אלא אם כן אין כל ספק במשמעותם.

בחקירתם הנגדית של מניקוביץ, ניסו הן ב"כ המאשימה והן ב"כ נאשם 4 להטיל בו דופי, תוך אזכור עברו, כמי שמרצה כיום עונש מאסר בגין עבירות על חוק מע"מ. אולם מאמץ זה חסר כל חשיבות, כאשר עדותו של העד איננה אלא בהכשרת הגשת ההקלטה כראיה במשפט. הראיה הינה ההקלטה ותמלילה . מה לכך ולמהימנותו כעד – לא אדע.

37. ב"כ הנאשם 4 טוען בסיכומיו כי על בית המשפט שלא לקבל את התמליל כראיה מאחר וענייננו בהאזנת סתר אסורה. אינני מקבל את הטענה, ולהלן נימוקי לכך.

המונח "האזנת סתר" מוגדר בסעיף 1 לחוק האזנת סתר, תשל"ט 1979 , כהאזנה לשיחת הזולת והקלטתה ללא הסכמת אף אחד מבעלי השיחה. בפרשתנו, אחד מבעלי השיחה הקליטה מרצונו. אולם בהמשך, בסעיף 3 לחוק זה מוסיף המחוקק וקובע כדלקמן:

"האזנה לשיחת והקלטתה, אף שהן נעשות בהסכמת אחד מבעלי השיחה – אסורות, אם נעשו למטרת ביצוע עבירה....."

דהיינו, גם האזנה שכזו הינה האזנת סתר אסורה.

לטענת ב"כ נאשם 4 מטרת עריכת והקלטת השיחה הנידונה הינה, בין היתר, העבירה של "הטרדת עד", בניגוד לסעיף 245 לחוק העונשין, דהיינו – "למטרת ביצוע עבירה". אולם גם בהנחה כי השיחה שערך מניקוביץ עם ברלינסקי מהווה גם עבירה כאמור, עדיין הסנקציה הנזכרת בחוק האזנת סתר, לאי קבילות כראיה של דברים שהוקלטו בדרך של האזנת סתר אסורה, אינה חלה במקרה הנדון. בסעיף 13(א) לחוק נאמר כדלקמן:

"דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר בניגוד לחוק זה... לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט, אלא באחד משני אלה:

"(1) ..........

(2) הליך פלילי בשל פשע חמור, אם בית המשפט הורה על קבילותה לאחר ששוכנע, מטעמים מיוחדים שיפרט, כי בנסיבות העניין הצורך להגיע לחקר האמת עדיף על הצורך להגן על הפרטיות...."

"פשע חמור" מוגדר בסעיף 1 לחוק האזנת סתר כפשע שעונשו מאסר שבע שנים או יותר. בסעיף 117(ב) לחוק מע"מ, העבירה בה מואשמים הנאשמים, העונש הינו אך חמש שנות מאסר, אולם על פי האמור בסעיף 117(ב2), עבירה כזו, שנעברת "בנסיבות מחמירות" - "עונשה שבע שנים מאסר וקנס". "ונסיבות מחמירות" מוגדרות בסעיף זה, בין היתר, כדלקמן:

"(1)......

(2) נגד העבריין הוגשו למעלה מ- 6 אישומים בשל עבירות לפי סע"ק(ב) או (ב1) בכתב האישום בתקופה של שלוש שנים.

העבירות המיוחסות לברלינסקי, הן, בין היתר, 22 עבירות בניגוד לסעיף 117(ב)(5) לחוק, שבוצעו בתוך שנתיים. על כן ענייננו באישומים כנגד חוק מע"מ "בנסיבות מחמירות", ועל כן "במשפט פלילי בשל פשע חמור".

לדעתי, בנסיבות פרשתנו הצורך להגיע לחקר האמת גובר על הצורך להגן על פרטיותו של ברלינסקי. הטעם לכך הוא חומרת העבירה, מורכבותה וסכומי המס שמתשלומם ניסו הנאשמים להתחמק ולהשתמט. עבירות אלו נעשות בחדרי חדרים, הרחק מעיניהם הפקוחות של רשויות המס, קשות לגילוי ונזקם לקופה הציבורית – רב וקשה. השתמטות עבריין מתשלום מס מטילה נטל כבד ביותר על האזרח שומר החוק ופוגעת בעיקרון השיוויון בעמידה בחובת המס.

בנוסף לכך, הרי בסעיף 2(א) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א –1981 – חוק המאוחר לחוק האזנת סתר – נקבע כי גם 'האזנה אסורה על פי חוק' הינה בגדר "פגיעה בפרטיות", ופגיעה בפרטיות מהווה עבירה שעונשה חמש שנות מאסר (סעיף 5 לחוק), ועל אף כל זאת, בסעיף 18 לחוק, סעיף ההגנות, נקבע בסעיף 18(2)(ג) כדלקמן:

"במשפט פלילי....... בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:"

(1)......

(2) ... הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:

(א) ....

(ב)..

(ג) הפגיעה נעשית לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע

(ד)...."

בפרשתנו, פעלו נאשמים 1 ו- 2 מתוך כוונה ברורה להשגת ראיות שיהיה בהן כדי להביא לזיכויים, המלא או החלקי, מהאישומים המיוחסים להם. אף ניתן לטעון כי פעלו בתום לב, לאחר שסנגורם פנה, ויותר מפעם אחת, אל נציגי המאשימה על מנת שיפעלו להשלמת החקירה, ואף רמז על קיומה של הקלטה זו, ובקשתו נדחתה. אין ספק כי פעולה להשגת ראיות להגנתם הינה "הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע" כאמור שם.

קיימת סתירה לכאורה בין שתי הוראות חוק אלו. ההגנה המוקנית לנאשם בעבירה של פגיעה בפרטיות, כולל בדרך של האזנה אסורה, אינה קיימת במקרה של האזנה שכזו בהתאם לחוק האזנת סתר. תוצאה בלתי רצויה זו מחייבת פרשנות תכליתית, המחילה את הגנת סעיף 18 לחוק הנ"ל גם במקרה בו נשמעת התנגדות לקבלת הקלטת שיחה המוגדרת כהאזנה אסורה. פרשנות זו מחוייבת אף מהוראה סעיף 1 לחוק העונשין, הקובע את עקרון החוקיות. הרי כפי שאין להרשיע ולהעניש אלא על פי הוראת חוק, כך אף אין להתעלם מהגנת נאשם הנקבעת ונחקקת בחוק אחר, שתחולתה כללית. פרשנות זו מתחזקת גם מהאמור בסעיף 34כ"א לחוק העונשין בו נאמר כי פרשנות הדין תוכרע – "לפי הפירוש המקל ביותר עם זה האמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין".

הטעם האחרון לדחיית טענת ב"כ הנאשם הוא בכך שספק בעיני אם כשיזמו נאשמים 1 ו- 2 את השיחה בין מניקוביץ וברלינסקי, היסוד הנפשי שבמעשיהם היה מודעות לטיב המעשה האסור ולקיום הנסיבות, גם בהנחה שעבירה זו הינה עבירה נסיבתית ולא תוצאתית. השניים לא חשבו ולא ציפו כי ברלינסקי ישנה את הודעתו או את עדותו הצפויה כנגדם, אלא אך ניסו להשיג, בתרגיל חקירתי המקובל על רשויות החקירה השונות, ראיה התומכת בגרסתם. מכל מקום, לא מצאתי שראוי, ואף חסר אני סמכות שכזו בדין, להרשיעם בעבירה של הטרדת עד.

38. ב"כ המאשימה ביקשה מבית המשפט, במהלך המשפט, להזהיר את נאשמים 1 ו- 2 על כוונתה לעתור, בסיכומיה, להרשיעם גם בעבירה של הטרדת עד, בהתאם לסמכות בית המשפט כאמור בסיפא לסעיף 184 לחסד"פ, וכך עשתה. בית המשפט לא יענה לעתירה זו משני טעמים. ראשית, כלל אין זה ברור כי התמלאו במעשי הנאשמים כל יסודות העבירה של הטרדת עד, ושנית, גם אם הוכחו העובדות המקימות את יסודות עבירה זו, הרי התנאי של מתן הזדמנות סבירה להתגונן, כאמור לסיפא של סעיף 184, לא מתמלא. לאחר שבית המשפט דחה את בקשת המאשימה לזמן שוב את הנאשמים 1 ו- 2 חזרה אל דוכן העדים, על מנת שישובו ויחקרו נגדית בנושא השיחה היזומה על ידם בין ברלינסקי ומינקוביץ, ממילא לא נשמעה גרסתם בנושא ונמנעה מהם האפשרות להתגונן. לאחר שכתב האישום בתיק זה עניינו בעבירות בניגוד לחוק המע"מ, ולאחר שנושא השיחה המוקלטת עלה בדיון רק לאחר סיום חקירתם הנגדית של הנאשמים, אין כל מקום להרחבת ההליכים ולאישום גם לעבירה אחרת, שלא נזכרת בכתב האישום, שספק אם יוכחו יסודותיה, ובמיוחד היסוד הנפשי. אין אף לשכח כי המאשימה ידעה על קלטת שיחה שכזו שבידי באי כח הנאשמים, אך היא לא עמדה על הצגתה בפניה עובר לתחילת המשפט.

אשמת ברלינסקי

39. האישומים נגד ברלינסקי הינם ניכוי תשומות שלא כדין, מחשבוניות שדרין לא.ע מרום (אישום שלישי), ורישום בכרטסת שדרין בא.ע מרום של תשלומים שלמעשה הועברו לאחרים (אישום חמישי). המאשימה זנחה אישום זה בסיכומיה.

לאחר שקבעתי כי אין בידי התביעה ראיות מספיקות להוכחת העובדה ששדרין לא פעל כקבלן משנה שהעסיק עובדים ולא שעובדים אלו היו עובדי מי מהנאשמים, ולאחר שלא הוכח כי העבודות נשוא החשבוניות לא בוצעו או שלא בוצעו על ידו, כמעסיק השולט בקבוצת עובדים, מן הדין לזכות את הנאשמים 3 ו-4 מהאישום השלישי. וגם אם נרשמו בכרטסת על שם שדרין בספרי א. ע מרום התשלומים שנמשכו לשדרין, ולאחר מכן התחלק שדרין עם מי מהנאשמים ברווחיו מעסקאותיו אלו, מבלי שהנאשמים יצהירו על הכנסות אלו כחוק ומתוך כוונה להתחמק ממס – לא זו העבירה בה הואשמו נאשמים אלו באישום זה. ברלינסקי אף לא הואשם כשותף לעבירות כל שהן שביצע שדרין, כאי דיווח על מלוא עסקאותיו או אי העברת ניכויים.

אכן ברלינסקי הודה כי ניכה, בהסכמת שדרין, מכל תקבול המגיע לאחרון בעבור עבודתו נשוא כל חשבוניות המס שהגיש שדרין לא.ע מרום, כ-10% מהסכום. במילים אחרות, החשבונית שהוגשה התייחסה ל 90% מהעבודה שביצעה ושבגינה היה על שדרין להגיש את חשבוניות המס הרלוונטיות. בדרך זו יכול היה ברלינסקי להשאיר בקופת א.ע מרום חלק מתאים מהתקבול ששולם והתקבל עבור אותה עבודה מהמזמין. (ראה דבריו בעמ' 207 ו-233 לפרוטוקול)

חשבוניות המס שהגיש שדרין לא.ע מרום הינן מתאריך 15/1/03 ואילך, עד אוגוסט 2003. על כן, גם עדות עוזרי ואלון, בעלי השליטה בא.ע מרום עד סוף שנת 2002, שלא היו מודעים להסדר זה, גם אם אמת בבסיסה, אין בה כדי לסתור את גירסת ברלינסקי. השניים העידו כי עוד במהלך החודשים האחרונים לשנת 2003 כבר נכנס ברלינסקי לעמדת השליטה בחברה, כמעיין תקופת חפיפה. מכאן שברלינסקי שלט בקופת החברה ויכול היה לבצע את אשר סיפר.

אם מסכימים הקבלן וקבלן המשנה על תשלום של 90% מהסכום המגיע לקבלן המשנה, לא נעברה כל עבירה על ידי הקבלן. הוא מגדיל את הכנסותיו ומקטין את הוצאותיו. מבחינת שלטונות המס – מה רע בכך? אין זה מצב בו מקבל קבלן המשנה את מלוא ההכנסה המגיעה לו והוא מחזיר לקבלן חלק מהתקבול והשניים מתקזזים, כי אז היה על הקבלן להוציא חשבונית לקבלן המשנה ולרשמה בספריו. פעולה כזו - לא הוכחה. אם כך הם פני הדברים, האם הוכח כי ברלינסקי עבר עבירה אחרת כל שהיא והאם ניתן להרשיעו בעבירה זו?

40. ביומני שדרין, ת/70, ובעמ' 7, בין היתר מופיע הרישום כדלקמן:

"נתתי ליאשה 75,000 ₪"

ובהמשך:

".. ליאשה

33,500

33,500

42,400

החזרתי 75,000 חייב 35,000 ₪ + קיבלתי מיאשה 2 שיקים, צריך להפקיד ב 15/8, סה"כ 14,625 ו – 9.558 = 24,183 ₪"

ובהמשך:

"חייב ליאשה – סאשה

וכן:

"החזרתי ליאשה וסאשה 28,500" (ראה גם עמ' 10 בנ/31)

וקודם לכן, בעמ' 4 לת/70, נרשם , בין השאר כדלקמן:

"על החשבון שלי 16,000 ₪ של יאשה (רום גבס) ו- 40,000 ₪ של יאשה".

אין זה מחובתו של בית המשפט לחקור ולנסות לגלות את משמעותם המדוייקת של רישומים אלה. זה הוא תפקידה של המאשימה וחוקריה. ניתן היה לחפש קשר בין סכומי החשבוניות שהוצאו על ידי שדרין לא.ע מרום ולסכומים הנזכרים ברישומי היומן. אולם עמדת המאשימה היתה כי אין כל ערך ראייתי ברישומים אלו ועל כן נמנעה כל חקירה מעמיקה בנושא. על כן, כל אשר ניתן להסיק מרישומים אלו הוא שעל אף ששדרין הינו קבלן המשנה המבצע עבודות עבור א.ע מרום, או ברלינסקי, מנהלה, וכן עבור מזמיני עבודה אחרים אליהם הופנה על ידי ברלינסקי, והוא אמור לקבל את תקבוליו מא.ע מרום ומהאחרים, הוא רושם ביומנו כי הוא מחזיר או משלם וחייב כספים ליאשה, הוא ברלינסקי! המסקנה האחת והיחידה העולה מראיה זו – ובמיוחד שברלינסקי אינו נותן כל הסבר אחר בעדותו לרישומים אלו – היא שהשניים מתחלקים בהכנסות שדרין מעבודתו, ככל הנראה – מול מזמיני עבודה אחרים.

בית המשפט מוכן להניח כי סביר הוא שהן ברלינסקי והן וינשטיין ידרשו ויקבלו חלק מהכנסות שדרין, כתמורה ל"הכתרתו" כקבלן משנה השולט על קבוצת עובדים, והעברת חלק מעובדי וינשטיין בעבר אליו, ובקשירת חוזי עבודה עם קבלני בניה שונים ששדרין כלל לא הכיר, אך וינשטיין וברלינסקי הכירו היטב וידעו על צרכיהם לכח אדם מיומן. שיעורו של החלק מההכנסה שחזר, ככל הנראה, לידי מי מהנאשמים, לא הוכח. בעניינם של נאשמים 3 ו- 4 אף אין כל דרך לקבוע כי ההשתתפות בהכנסות שדרין הינה מהתקבול בגין העבודה שביצע שדרין דווקא לא.ע מרום. אפשר שהסכומים הנזכרים ביומני שדרין נוגעים לעבודתו מול קבלנים אחרים. חיזוק למסקנתי זו הינו הרישום בעמ' 5 ליומן (ת/4), שם נרשם הקבלן "רום גבס" בצמוד לשם יאשה, כאילו ענייננו באחד.

העדה ברכה נעים, העובדת בחב' רום גבס, וזו שעורכת את ההתחשבנויות מול קבלני המשנה ושקיבלה את חשבוניות שדרין, מכירה את ברלינסקי כאחד מקבלני המשנה של החברה בה עבדה (עמ' 53 לפרוטוקול). הקבלן מוריס אלון, מספר על הקשר שבין שדרין ונאשם 4 כמלווה ומתרגם ואף טעה לחשוב שנאשם 4 הוא שדרין (ראה עמ' 66 לפרוטוקול). אין לשכח כי מדובר בקבלן ירושלמי, וגם א.ע מרום הינה חברה ירושלמית, וסביר להניח כי שדרין שמע על מוריס אלון ועל צרכיו לכח אדם דווקא מברלינסקי.

תגובתו של ברלינסקי למראה דפי יומן שדרין המוצגים לו על ידי מינקוביץ בשיחתם שהוקלטה, מלמדת על הרגשת אשם. ברלינסקי כועס על שדרין על שרשם את תנועות הכספים (ראה עמ' 2 לתמליל), וחושש מגילוי ופרסום הדברים. הוא מציע ששדרין יפנה לעורך דין, גם על חשבונו, ויצהיר כי כל דבריו לחוקרי מע"מ כנגד ברלינסקי, אינם אמת. ברלינסקי כנראה חושש כי היומנים עשויים לשמש לתביעה ראיה ממשית המאששת את עדות שדרין נגדו. ברלינסקי נשמע בקלטת מתלונן ששדרין - "עזב אותו והלך לעבוד בשביל אלה", הכוונה לוווינשטיין וסבקו ולא יתכן אחרת, ולכן הוא "רב איתו" ואז שדרין החליט שברלינסקי "בגד בו". (ראה עמ' 5 ו-6 לתמליל נ/33). בהמשך ברלינסקי מסכים עם הצעת מניקוביץ ששדרין יפנה לעורך דין ויצהיר שם כי באמת עבד אצלו (אצל ברלינסקי) – "ואת כל השאר יפיל על מרט" (עמ' 7), הוא קבלן נוסף המקורב לנאשמים. ברלינסקי מציע (עמ' 10) "אצל העו"ד יחתום על הכל ויודה ולהיפך, יהיה יותר קל אחרי זה, אולי ככה יצא בסדר בביהמ"ש". אם נותן ברלינסקי משקל לרישומי היומן, כנראה שיש דברים בגו. לא סתם יממן ברלינסקי את שירותי עורך הדין לשדרין כדי שיצהיר שמשמעות הרישומים שונה מזו הנלמדת מילולית מהם.

על כן, מסקנתי היא, כאמור, ששדרין מתחלק עם ברלינסקי בהכנסותיו, ככל הנראה מהקבלנים שברלינסקי יזם את ההתקשרות שבינם לשדרין, בשיעור ובסכומים לא ידועים. היות וברלינסקי אינו רשום כעוסק אלא הוא אך מנהל פעיל בא.ע מרום, שהשליטה בה היא לו בלבד, וזאת בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, היה עליו להוציא חשבוניות מס מהחברה לשדרין ולרשום את התקבול בספרי החברה. מחדלו מלעשות כן הינו מעשה של מרמה ותחבולה בכוונה להתחמק ולהשתמט ממס. מכאן, שבפגישה השניה במשרדי נאשמים 1 ו 2, בין נאשמים אלו וברלינסקי, כשהביא עימו את "הגורילות הרוסיים" ואיים ודרש כסף, סביר הדבר שהוא מנמק את דרישתו לפיצוי בכך שנאשמים 1 ו- 2 השתלטו על שדרין והוא איבד חלק מהכנסותיו, חלקו ברווחי שדרין, אותם הוא דורש עתה כפיצוי מהם. טענתו זו תואמת את האמור לעיל – שליטתו בשדרין מאפשרת לו מקור נוסף להכנסות. על כן, בגין נושא אחרון זה של המחדל בהוצאת חשבוניות מס ואי רישום בספרי א.ע מרום על השתתפות ברלינסקי בהכנסות שדרין, אני מרשיע את הנאשמים 3 ו- 4 בעבירה בניגוד לסעיף 117 (ב)(8) לחוק.

בית המשפט רשאי להרשיע את הנאשמים 3 ו 4 גם בעבירה זו על אף שעובדות אלו לא נטענו בכתב האישום, כאשר ניתנה לברלינסקי הזדמנות סבירה להתגונן והוא היה ער, בשלב עדותו להגנתו, לרישומים שביומני שדרין, ואף ידע היטב, עת חזר מיוזמתו לדוכן העדים לאחר החלטתי על קבלת תמליל השיחה בינו ובין מינקוביץ כראיה, את המשמעות שניתן ליחס לראיות אלו נגדו.

אשמת ווינשטיין וסבקו

41. כזכור, הואשמו נאשמים 1 ו-2 בכך שהקטינו את היקף עסקאותיהם, כשעסקאותיהם הוסוו כעסקאות שדרין, וכי ניכו מס תשומות שלא כדין מחשבוניות המס של שדרין. אישומים אלה לא הוכחו. מכאן שאף האישום הרביעי, בו נטען כי ניהול כרטסת שדרין בספרי חשבונותיהם הינה אך "מרמה ותחבולה במטרה להתחמק ממס", אינו יכול לעמוד כפי שהוא, כאשר טענת המאשימה הינה כי כרטסת זו נועדה ליצור מצג שווא כאילו שדרין כלל לא היה אלא "כיסוי חשבונאי", כלשון החוקרים. אולם הוכח בפני במידה הדרושה, כי בדומה לברלינסקי, הנאשמים התחלקו עם שדרין בהכנסותיו, ואין נפקא מינה באם מדובר בהכנסותיו כקבלן משנה עבורם או אף בהכנסותיו מעבודות שביצע למזמיני עבודה אחרים, שחוזה העבודה עימם נקשר בתיווך או ביוזמת ויינשטיין וסבקו. כאמור, אפשרות זו תואמת את זעמו של ברלינסקי על "גזילת" קבלן המשנה שדרין ממנו, כשמהכנסותיו מתחלקים ונהנים עתה ווינשטיין וסבקו ולא הוא, כמתואר בפגישה השניה בחודש אוקטובר 2003.

כידוע, אין לבית המשפט כל מונופול על האמת. האמת המשפטית הינה מצב דברים הנובע מהעובדות שהוכחו כדין, בפרשנות המקלה ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית, והנאשמים רשאים להנות מן הספק לגבי כל חשד בעבירה שהמאשימה לא עמדה בנטל הוכחתה.

כפי שכבר נאמר, בית המשפט אינו מוצא לראוי לבסס כל ממצא עובדתי כנגד הנאשמים 1 ו- 2 על סמך עדותו או אימרותיו של ברלינסקי. הטעם לכך הוא כפול. ראשית, בית המשפט אינו נותן כל אמון בעדותו, הן בגין מהימנותו המפוקפקת והן בגין ענינו הישיר הטלת אשמתו על אחרים כדרך מילוט. שנית, כי מתברר שכל האשמותיו אינם אלא עדויות שמיעה, ושמועות חסרות בסיס של ממש, או שמקורם בשדרין, ושדרין לוקה באותו חסרון – הוא מטיל אשמה על אחרים על מנת להציל את עורו. וגם עובר לחקירות מע"מ, היה שדרין מצוי בניגוד עניינים ונאמנותו למי מהנאשמים עברה מאחד למשנהו. ברלינסקי לא יכל היה לבסס את טענותיו, שנמסרו כמידע מודיעיני, או מאוחר יותר, באימרותיו לחוקרים, אלא כשמועות, ולא יכול היה למסור את זהות מי מהמקורות למידע שברשותו, כנגד שדרין ווינשטיין. (ראה עמ' 215). בית המשפט אף התרשם לשלילה מאופיים והתנהלותם של כל הנאשמים, כולל מעל דוכן העדים, והנימוקים לכך כבר פורטו, פה ושם, בפסק הדין.

ביומני שדרין, נ/23, נרשם השם "ארק" וכאמור, אין ספק כי זה הוא ארקאדי וינשטיין. המשמעות האפשרית מרישומים אלו, בהנחה המקלה ביותר עם וינשטיין הינה, בדומה לברלינסקי, שוינשטיין משתתף עם שדרין בהכנסותיו ממקורות שונים, ואין לדעת את היקף ושיעור ההשתתפות או את מקור ההכנסה בו מתחלק שדרין עם וינשטיין.

בעמ' 4 של ת/70 (התרגום מטעם המאשימה) – נרשם כדלקמן :-

"משיכת מזומנים לארקאדי

21.01 – 45,000 ₪

28.01 – 75,000 ₪"

בית המשפט מצא את המקור של דפים אלו במחברת נ/29, אך לא מצא תרגום דף זה בתרגום מטעם הנאשמים 1 ו- 2 , נ/31. תמהני מדוע רישום זה, העשוי לפגוע בהגנת נאשמים 1 ו- 2 , נשמט מהתרגום שהכין עו"ד דוברונסקי, בא כוחם, עבורם. אמנם גם רישום זה, כראיה נגד הנאשמים, אין בו די כראיה מסבכת בגין חוסר הבהירות והעדר הסבר ברור ומלא לרישום, אולם קימות ראיות אחרות השופכות אור אף על תרשומת זו.

42. דו"חות המע"מ שהגיש שדרין בהתאם לפלט מחשב מע"מ, ת/29, מציגים היקף עסקאות המגיעים ל - 1.5 מיליון ₪ לשנים 2002 –2003. היקף החשבוניות שהוצאו באותה תקופה מגיע ל 21 מיליון ש"ח. כמו כן עולה מהמוצג ת/73 כי מעולם לא נפתח תיק ניכויי משכורות על שם שדרין. וינשטיין העיד כי הוא ושדרין "התיידדו" והסתובבו יחד באתרי העבודה ולשדרין היתה גישה חופשית למשרד הנאשמים. כזכור, שדרין הינו קבלן המשנה העיקרי והכמעט בלעדי של וינשטיין וסבקו. על בית המשפט להתמודד עם הטענה כי וינשטיין לא יכול היה שלא לדעת על התנהלותו הבלתי חוקית של שדרין, כנובע מהשוואת הסכומים כאמור לעיל, אולם וינשטיין מכחיש ושדרין אינו עד. עדותו של ברלינסקי ממילא נסמכת על שמועות. המסקנה שוינשטיין היה בקיא בכל המתרחש בעסקי שדרין אינה המסקנה היחידה האפשרית מהעובדות שהוכחו. וינשטיין וסבקו לא הואשמו בשותפות בעבירות שדרין ואף לא ניתנה להם הזדמנות ראויה להתגונן כנגד אישום בשותפות למחדליו האי חוקיים של שדרין. גם ידיעה בלבד, או עצימת עיניים מצידו של וינשטיין, אינה הופכת את וינשטיין לאחראי כשותף לדבר עבירה, כאשר בהתאם לסעיף 29(ב) לחוק העונשין, שותפות לדבר עבירה מחייבת "לעשות מעשים" לביצוע העבירה, כאמור שם. אולם לסיכום, ניתן לומר כי חזקה על וינשטיין שידע במידה זו או אחרת על התנהגות של שדרין, כאשר חלוקת כספי התקבולים ביניהם היא שמונעת משדרין, בעקיפין, מלמלא אחר כל חובות הדיווח ותשלום המס. האם ויינשטיין ציפה כי שדרין ידווח על מלוא היקף העסקאות וישלם את המס המתחייב כאשר שדרין מחזיר ומעביר לו חלק מהכנסותיו?

43. הקלות בה עושים ווינשטיין וסבקו שימוש למטרותיהם בכרטסת שדרין כקבלן משנה בספרי השותפות, כפי שהוכח, ועל כך עוד ידובר להלן, מלמדת על אחת מהדרכים בהן מושכים וינשטיין וסבקו חזרה לידיהם חלק מהכנסות שדרין. לכאורה, נרשם תקבול בכרטסת שדרין כקיזוז זכותו של שדרין לתשלום מול חשבוניות המס שהגיש, אך בפועל, משמש הכסף לצרכים אחרים של השותפות.

הרשימה ת/22(א) הינה רשימת השיקים שנרשמו בכרטסת של שדרין לזכותו, אולם חלקם נמשכו לפקודת אחרים, וגם אלו שנמשכו לפקודת שדרין, נפרעו על ידי אחרים, להם אין כל קשר לשדרין. ארבעה שיקים נמשכו לפקודת וינשטיין ונפרעו על ידו והמאשימה אינה יכולה לשלול את גרסת וינשטיין כי פרע שיקים אלו בעצמו ואת המזומן מסר לשדרין, לבקשת האחרון. כל אשר ניתן לקבוע בעניין זה הוא שעניננו בהפרת הוראות התקנות לעניין ניהול ספרים, ואף זו עבירה, אך הנאשמים לא הואשמו בה.

על פי עדותה של מנהלת החשבונות, רעיה כץ, היא קיבלה את ספחי השיקים מידי וינשטיין לרישומם בכרטסות, ואם נותר ספק בליבה, היתה פונה אליהם לקבלת הוראותיהם לרישום הנכון והמדוייק בכרטסות. נאשמים 1 ו- 2 אינם יכולים להשמע בטענתם לטעות בהוראות שנמסרו לרעיה כץ או לטעות שנפלה בעבודתה. היא כלל לא נחקרה נגדית בעניין זה. גם הכמות והתדירות מלמדת כי אין מדובר בטעות מקרית.

שיק מס' 858 נמשך לפקודת שדרין ועל גב השיק מצויה הסבתו של שדרין ולאחר מכן הסבות של וינשטיין, גינדי, יוסיפוביץ גנדי בע"מ, והסבה נוספת של חברה אחרת, צד שלישי. כלומר השיק על סך 25,000 ₪ שימש לוינשטיין בהתקשרותו או עם חברת יוסיפובויץ בע"מ או עם גינדי עצמו. גינדי לא נחקר כלל בנושא וגם ב"כ הנאשמים בחרו שלא לברר נושא זה עימו.

העד גרגורי שפנדל העיד (עמ' 24 לפרוטוקול) כי קיבל את שיק מס' 1034, על סך 2,700 ₪, כהלוואה מסבקו. השיק נמשך לזכות שדרין והוסב על ידו. השיק נרשם כתקבול לשדרין. סבקו טוען בעדותו כי לא היה לו כסף לממן את ההלוואה ולכן הפנה את גרגורי לשדרין כמקור להלוואה. מעבר לכך שגרסה זו אינה סבירה ואינה הגיונית, הגרסה אף לא הוצגה לעד בחקירתו הנגדית והעד אינו יודע על כל קשר בין ההלוואה שקיבל לבין שדרין. את ההלוואה השיב לסבקו. למרות זאת, השיק נרשם בכרטסת כתשלום לשדרין.

שיקים אחרים הנזכרים ברשימה ת22(א) הם שישה שיקים שנמשכו לפקודת העד זידנוב ולדימיר. העד מסר (עמ' 26) כי היה שכיר של השותפות ולאחר מכן – קבלן עצמאי וששיקים אלה הינם תשלום שכרו. ולדימיר מופיע ברשימת השכירים של סבקו ת/47, ואף כקבלן משנה, בכרטסת ת/48. אין לוינשטיין כל הסבר מדוע שיקים אלו נרשמו כתקבול לשדרין בכרטסתו, פרט לטעות. אין כל דרך לקבל גרסה שכזו לאחר שמדובר בשישה שיקים לתאריכים שבין 22/6/03 ועד 21/8/03, דהיינו - במועדים קרובים ביותר.

שני שיקים נוספים מהרשימה, נמסרו מידי סבקו לעדה סבטלה פלטנב, כתשלום שכרו של בעלה, שעבד עבור סבקו. סבטלנה מעידה (עמ' 44 לפרוטוקול) על קבלת השיקים ועל פרעונם בחשבונה (ת/23(ג) ו (ד)) והשיקים נרשמים בכרטסת של שדרין. סבקו העיד (עמ' 179 לפרוטוקול), כי בעלה של סבטלנה עבד עבור שדרין דווקא וסבטלנה העידה שקר בבית המשפט כשהעידה שהוא זה שמסר לה את השיקים. קשה להאמין לגרסתו, לאחר שגרסה זו כלל לא הוצגה לעדה בחקירה הנגדית. (ראה עמ' 46). אולם, פלטנב אלכסנדר, הבעל, אינו מופיע ברשימת שכירי סבקו (ת/47), ומכאן המסקנה שסבקו אכן מוסר לעדה את שני השיקים, שכר בעלה, אף כשהבעל עובד עבור קבלן אחר, ואולי שדרין. סבקו מתחמק מלהעיד על כך כי הדבר עשוי לשמש חיזוק לטענת המאשימה על קשרי השותפות לשדרין. אולם משלא הוכח כי הבעל היה שכיר של סבקו, אין כל משמעות ראייתית לשני שיקים אלו כנגד הנאשמים ויש למוחקם מרשימת ת/22 (א).

העדה אולגה דורושצנקו העידה (בעמ' 48 לפרוט') על שלושה שיקים מהרשימה ת/22(א), הם ת/23 (ה), (ו), (ז), שקיבלה מבעלה והפקידה בחשבונה, שנמסרו לה כתשלום שכרו. היא אינה יודעת לבטח מי היה מעבידו של בעלה, אולם השם ויטל דורושצנקו רשום ונמצא ברשימת שכירי סבקו (ת/47). על כן גם בעניין זה הוכיחה המאשימה את טענותיה.

מסבים נוספים על גב שיקים המופיעים ברשימה נ/22(א), כששיקים אלו נרשמו כתשלום בכרטסת שדרין, הם ווינשטיין אלכסנדר, יורי סבקו, לזרוב ליאון ובוטוקובסקי סרגיי, הרשומים ברשימת שכירי סבקו (ת/47). העד קצ'קו גינדי, אף הוא אחד מפורעי אחד השיקים שנמשכו לשדרין, מעיד כי קיבל שיק זה מחברו יעקוב פוליאנוב. גם יעקב מופיע ברשימת שכירי סבקו. הסברו של וינשטיין לפירעון השיקים על ידי עובדיו אלו הינה כי הם הועסקו גם על ידי שדרין מפעם לפעם בעבודות פרטיות ששדרין ביצע, והוא שהעביר שיקים אלו לידיהם (עמ' 31 לפרוטוקול). אין כל משקל לגרסה זו. לאחר שהמאשימה הוכיחה את גביית השיק שנמשך לפקודת שדרין על ידי עובד של ווינשטיין וסבקו, נטל הבאת הראיות בעניין זה עובר אל הנאשמים, לסתור את המסקנה הנובעת מכך. אולם כל אשר בפיהם אינו אלא עדויות שמיעה והם נמנעו מזימון אף לא אחד מהנזכרים, האמור לתמוך בגרסתם. חזקה על בעל דין הנמנע מלזמן לעדות עד האמור לתמוך בגירסתו, כי הוא מניח שהעדות דווקא תתמוך בגרסת הצד שכנגד.

לסיכום פרק זה, הרי הוכחה הטענה לרישום כוזב בכרטסת רק בכל הנוגע לשיק מס' 858, השיק שנמסר לשפנדל, ששת השיקים שנמסרו לזידנוב, שלושת השיקים שנמסרו לדורושנקו, והשיקים הנוספים שנמסרו לוינשטיין אלכסנדר, יורי סבקו, לזרוב, בוטוקובסקי וקצ'קו.

המאשימה אף הציגה את הרשימה ת/22(ב) של שיקים שנמשכו לזכות שדרין, הוסבו על ידו ונפרעו על ידי אחרים, כעולה מהסבה הנוספת שעל גב השיקים (השיקים - ת/25). אולם אין בפני בית המשפט את גרסת שדרין בנושא, והחוקרים נכשלו במאמציהם לאתר את פורעי השיקים. על כן, אין כל משקל ראייתי, לחובת הנאשמים, לשיקים אלו.

המסקנה העולה מכל זאת היא שווינשטיין עושה שימוש בתשלומים המשולמים לכאורה לשדרין, לצרכי עסקי השותפות. שדרין מוותר לכאורה על חלק מתקבוליו, דהיינו, וינשטיין וסבקו משתתפים עימו בהכנסותיו. המשמעות המיסוית של תופעה זו היא שוינשטיין וסבקו, המתחלקים עם שדרין בהכנסותיו, לפחות בסכומים שהועברו על ידם לאחרים כמפורט לעיל, מכינים ומנהלים פנקסי חשבונות כוזבים במטרה להתחמק ממס. הם דורשים בספריהם את אותה הוצאה – פעמיים. גם רישום תשלום לשדרין, כנגד החשבוניות שהוציא, וגם כהוצאה לתשלום שכר לעובדיהם השכירים, או מתן הלוואה, המוחזרת, ללא רישום, לידיהם. בסכום המועבר ונפרע לאחרים, היה על וינשטיין וסבקו להוציא חשבוניות מס לשדרין והם לא עשו כן. הנאשמים אף נמנעו מלנסות להוכיח כי סכומים אלו ששולמו בפועל לעובדים השכירים, כלל לא נרשמו כהוצאה כפולה בספריהם, וממילא, אין לרישומים בהנהלת חשבונותיהם רמת מהימנות מספקת. אולם ענייננו עד כאן בסכומי כסף שוליים יחסית.

44. המאשימה מצביעה על נסיבה נוספת בנושא דנן, והיא העיקרית, קיזוז שתי חשבוניות של שדרין בכרטסתו, ללא שמקור החשבונית מצוי בידי הנאשמים 1 ו- 2. עניינו בחשבונית מספר 120 , ע"ס 431,883 ₪ וחשבונית מספר 118, על סך 473,400 ₪. מדובר בסכומים ניכרים ביותר. אין חולק כי שתי חשבוניות אלו לא נמצאו בספרי הנהלת החשבונות של השותפות. רעיה כץ העידה (עמ' 56 לפרוטוקול) כי וינשטיין ביקש ממנה להכניס את סכומי חשבוניות אלו לדו"ח התקופתי, על אף שלא הציג בפניה את החשבוניות פיזית, זאת עד למועד תחילת החקירה, שאז נלקח ממנה כל חומר הנהלת החשבונות. וינשטיין היה מודע היטב לצורך בהצגת החשבוניות והוא מתמהמה.

מבין כל פנקסי החשבוניות של שדרין שנתפסו בחזקתו, לא נמצא הפנקס ממנו הוצאו, כביכול, שתי חשבוניות מס אלו. פנקס זה נעלם, על אף שאין כל סיבה כי דווקא פנקס זה לא ימצא. גם בחבילת העתקי חשבוניות שצילם שדרין במצלמה רגילה ושנשא עימו כשניסה לעזוב את הארץ (ת/10), לא מצוי צילום שתי חשבוניות אלו, כנראה שלא סבר כי עליו להתחשבן עם וינשטיין וסבקו בקשר לשתי החשבוניות. עוד מתברר כי שדרין נהג להוציא מספר חשבוניות הנושאות את אותו מספר סידורי (ראה הטבלה ת/19). חשבונית מספר 113 מופיעה שלוש פעמים, כל פעם לזכות מזמין אחר וחשבונית מספר 120, רק פעמיים. בעניין זה, הרימה המאשימה את נטל ההוכחה הראשוני וחובת הבאת הראיות עברה אל כתפי הנאשמים והם לא עמדו בכך, בהעדר כל הסבר ממשי ומשנמנעו מלהציג את מקור חשבוניות או העתקם או כל עדות אחרת שתאשר את ביצוע העבודה ועל ידי מי בוצעה. החובה על פי חוק להצגת המקור, הינה על הנישום, כאמור בסעיף 38 לחוק מע"מ ולהוראות התקנות לניהול הספרים. אמנם עצם העובדה כי שדרין הוציא חשבוניות מס במספרים כפולים, אינה עשויה להיזקף לחובת הנאשמים, כאשר לא ניתן לשלול את הטענה כי לא הבחינו בכך ואף מנהלת החשבונות רעיה כץ לא שמה ליבה לדבר והמחדל – של שדרין הוא. ברוב המקרים, אם לא בכולם, החשבוניות שמספרם כפול או משולש, נמסרו למזמיני עבודה שונים. כל שנותר בנושא זה הוא העדר שתי החשבוניות שמספרן 118 ו- 120, שנמסרו לכאורה משדרין לסבקו, כך על פי הרישום בכרטסת, בעוד שהחשבוניות פיזית, מעולם לא הוצגו ולא נראו על ידי איש פרט לוינשטיין, ואף זאת רק על פי גרסתו, ומדובר בסכום כולל של 900,000 ₪ שנרשם לקראת סוף שנת המס, בתאריכים 29 ו- 30 לדצמבר. הקירבה לסוף שנת המס אינה מקרית. גם אם המאשימה לא עמדה בחובת השכנוע כי העבודה המגולמת בחשבוניות שנרשמו בכרטסת שדרין לא מיצגת עבודה שבוצעה ואושרה, הרי הנובע מהעדר החשבוניות הוא, שהשותפות קיבלה מאת חברת יוסיפוביץ גינדי בע"מ את התקבול עבור עבודה זו, בעוד ששדרין כלל לא מבקש תמורה בעד העבודה והכסף נותר בידי סבקו ווינשטיין. יש להניח כי אין מדובר בעבודה אחת מסוימת, אלא הפרשים שנוצרו במהלך כל השנה בהתחשבנות בין וינשטיין ושדרין על חלקם של השותפים בהכנסות העבודה של קבלן המשנה שלהם. הם גם לא בוחלים בניכוי מס התשומות על פי שתי חשבוניות אלו. גם כאן נמנעו הנאשמים מלהוכיח תשלום בפועל לשדרין בתמורה לעבודה נשוא החשבוניות, וממילא הרי אין לביהמ"ש כל אפשרות לסמוך על רישום התשלומים לשדרין על פי הרישומים בכרטסתו.

45. מכאן שענייננו ברישום כוזב בספרי סבקו, על מנת להסוות את הכנסות השניים מעבודתו של קבלן המשנה – שדרין. התוצאה היא שהוכחו יסודות העבירה של מעשה מרמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס. במילים אחרות: בפועל, הכסף בגין העסקה נותר בידי השותפים והם מסווים זאת ברישומים כוזבים בכרטסת של קבלן המשנה שלהם. זו התוצאה המקלה ביותר לנאשמים מכל אפשרות אחרת, והנאשמים לא ישמעו כטענה כי לא ניתנה להם הזדמנות להתגונן. העובדות הוכחו והיו ידועות להם והנאשמים נחקרו בעניין ואין בפיהם כל הסבר. יחד עם זאת, לא אוכל להרשיע את נאשם 1 ו-2 גם בכך וגם בעבירות נשוא האישום הראשון והשני. העובדות המפורטות באישום הראשון דוברות על הוצאת חשבוניות כוזבות על ידי שדרין, ככיסוי לעבודות הנאשמים, דהיינו, הקטנת עסקאותיהם, ולא זה המצב העובדתי שהוכח בפרשתנו, בעוד שבאישום השני העובדות דוברות בניכוי מס תשומות מחשבוניות מס של שדרין, כחשבוניות כוזבות, ושוב – לא אלו העובדות שהוכחו.

העבירה של שיבוש מהלכי משפט

46. בסיכומי ב"כ המאשימה, בעמ' 56, נאמר כדלקמן:

"בהתאם לאישום השביעי, מואשמים נאשמים 1 ו 2 כי הורו לשדרין לעזוב את הארץ על מנת להימלט מהליכי החקירה וממשפט בפרשה זו. בתאריך 20/2/04, נעצר שדרין בנמל התעופה בן גוריון כשבידו כרטיס טיסה לאינסטנבול עם טיסת קישור למוסקבה. המאשימה תטען כי הוכח שהנאשמים ידעו על תכנונו של שדרין לצאת מהארץ במועד זה. הנאשמים ידעו כי אין מדובר בעזיבה זמנית או בנופש. הנאשמים ידעו על תחילתה של חקירה אפשרית במועדים הרלוונטיים והיו מעורבים אקטיבית בניסיון של שדרין לצאת את הארץ".

חולשתה של טענה זו נלמדת כבר מניסוח הדברים. אין כל דמיון בין הרישא ובין הסיפא. על מנת להוכיח כי נאשמים 1 ו-2 "הורו לשדרין לעזוב את הארץ", כאמור שם, אין די בכך שהנאשמים ידעו על תכנונו של שדרין לצאת מהארץ במועד בו נעצר בשדה התעופה. אף לא הוכח – בניגוד לטענות המאשימה – כי הנאשמים "ידעו" על תחילתה הצפויה של חקירה נגדם. עבירת השיבוש בניגוד לסעיף 244 לחוק העונשין, דוברת באדם "העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי...". כך שידיעה על כוונתו של אחר – אינה מספקת.

מכל מקום, התביעה מבססת את עתירתה להרשעה בעבירות השיבוש על מספר ראיות ונסיבות, והן המידע שמסר ברלינסקי לאנשי המודיעין במע"מ, ת/66, עדות העד אלכסנדר ליפניצקי, חברו של שדרין ומנהל עבודה אצל סבקו ווינשטיין, שאמור היה להתלוות לשדרין בטיול לאינסטנבול, ואיסוף רכבו של שדרין, משדה התעופה על ידי וינשטיין. אולם מראיות אלו לא ניתן להסיק כל מסקנה לחובת הנאשמים.

במידע שמסר ברלינסקי בתאריך 16/2/04 לחוקרי מע"מ, (ת/66), נאמר, בין היתר, כי ארבעת הקבלנים וינשטיין, סבקו, גינדי ובטקיס יודעים שרשויות המס מחפשות את שדרין והם מאלצים אותו לעזוב את הארץ בדרכון מזויף. תרשומת זו אינה ראיה כנגד נאשמים 1 ו 2, אלא אם מאשר ברלינסקי את הדברים בבית המשפט וכי ברור מהו המקור למידע שברשותו הנמסר לחוקרים. ברלינסקי לא הבהיר את מקור המידע, אלא טען שמדובר בשמועות. גם אם שמע על הדברים משדרין, עניינו בעדות שמיעה. עצם העובדה כי המידע "אומת", כטענת ב"כ המאשימה, שהרי שדרין נתפס בשדה התעופה, חסרת כל משקל. כך אף הטענה כי "יש להניח" כי גם המידע שהנאשמים הם שאילצו אותו לעזוב את הארץ, יש לה על מה שיסמוך. הנחה זו אינה תחליף להוכחה. אף לא הוכח כי שדרין התכוון לצאת את הארץ בדרכון מזויף אלא שעשה זאת בדרכונו הוא.

מעדות חברו הטוב של שדרין, ליפניצקי, עולה כי הוא עצמו ידע כי לשדרין כרטיס טיסה משולב מאינסטנבול למסקווה, אך ליפניצקי לא העיד כי העביר מידע זה למעבידיו (עמ' 242 לפרוטוקול). הוא גם העיד מפורשות כי לא ידע כלל כי בכוונת שדרין שלא לחזור ארצה (עמ' 246). אמנם לשדרין לא היה ציוד רב, אך את הטלויזיה שלו השאיר אצל ליפניצקי, זאת עשה כי הסתיימה תקופת השכירות לדירת שדרין (עמ' 246 לפרוטוקול). גם מעדויות אלו אין להסיק על ידיעת ליפניצקי, ובוודאי לא על ידיעת וינשטיין, על כוונה לברוח ולעזוב לצמיתות את הארץ.

גם העובדה כי וינשטיין נסע לשדה התעופה על מנת לאסוף את רכבו של שדרין, עשויה היתה לשמש חיזוק לראיות אחרות, אך כשלעצמה הינה חסרת משקל. הרי שדרין ווינשטיין היו מיודדים והרכב הושכר מחברת השכרה ממנה שכר וינשטיין את הרכבים לעסק השותפות. גם אם נוסע שדרין לטיול של שלושה ימים לחו"ל, תמיד יהיה מי שיוכל לעשות שימוש ברכב המושכר.

על כן, הנני מזכה את הנאשמים 1 ו- 2 מחוסר ראיות, מהעובדות המיוחסות להם באישום השביעי.

סוף דבר – 129371

5467831347. לאור כל האמור לעיל, הנני קובע כדלקמן:

54678313אני מזכה את הנאשמים סבקו ווינשטיין מהאישומים הראשון, השני, הרביעי, השישי והשביעי ומזכה את הנאשמים א.ע מרום וברלינסקי מהאישומים השלישי והחמישי, אולם אני מרשיע את הנאשמים סבקו ווינשטיין בעבירה של שימוש במרמה ותחבולה בכוונה להתחמק ממס, בניגוד לסעיף 117(ב)(8) לחוק מע"מ וכן את הנאשמים א.ע מרום וברלינסקי , באותה עבירה, וזאת בגין

השתתפותם של כל הנאשמים עם שדרין בהכנסותיו מהעסקאות כמפורט בחשבוניותיו שנמסרו לסבקו ווינשטיין, לא.ע. מרום, או לאחרים, בסכומים בלתי ידועים, בשנות המס 2002 ו – 2003, וזאת באמצעות רישומים כוזבים בכרטסת שדרין בספרי הנהלת חשבונות של סבקו ושל א. ע. מרום. סבקו ווינשטיין אחראים אישית כשותפים בעסק המשותף לשניהם וברלינסקי כמנהל פעיל בחברת א.ע מרום.

דן מור, שופט

שים לב: נפתח בחלון חדש. PDFגרסת הדפסהדואר אלקטרוני